תוכן

ז) אמנם אפשר להקשות, כיון דבבריות בהכרח מחויב להמצא בהם השינוי הצורה הנ"ל ממהותו ית', דאם לא כן איך ימשכו הימנו ית' ויצאו מכלל בורא לכלל נברא דלא יצוייר זה אלא ע"י שינוי צורה כנ"ל. ועוד, דהא צורה זו של הרצון להנות היא עיקר טיב כל הבריאה אשר מחשבת הבריאה סובבת עליה והיא ג"כ מדת כמות הטוב והעונג כמו שהארכנו לעיל שע"כ נקראת מקום, ואיך נאמר עליה שנקראת חושך והיא נמשכת עד לבחי' מות, כי עושה במקבלים התחתונים בחי' הפסק ופירוד מחי החיים ח"ו. ועוד צריכים להבין, מה ענין החרדה הגדולה הזאת המגיע למקבלים מחמת שינוי הצורה מעצמותו ית', ולמה חריבה האף הגדול הזה.
וכדי להסביר לך די באר את הענין הדק הזה, צריך לבאר מקודם מוצא כללות התענוגים והיסורים המורגשים בעולמינו, ותשכיל זאת בידוע אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו, ולכן כל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בו גם הענף ויאהב אותם ויחמדם וכל הענינים שאינם נהוגים בשורש גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם וישנא אותם. והנה חוק זה הוא נוהג בכל שורש עם הענף שלו ולא יעבור. ובאשר שהוא ית' וית', הוא שורש לכל בריותיו אשר ברא, וע"כ כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשך לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושם לנו ויונעם לנו באשר שטבעינו קרוב לשורשונו. וכל הענינים שאינם מצויים בו ית' ולא נמשך לנו הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלו נגד הטבע שלנו ויהיה קשה לנו לסובלם. דהיינו אנו אוהבים את המנוחה ואנו שונאים את ענין התנועה מאוד, עד שאין אנו עושים שום תנועה זולת בשביל השגת המנוחה, והיה זה בשביל שהשורש שלנו אינו בעל תנועה זולת בעל מנוחה, שאין התנועה נוהגת בו כלל, וע"כ היא ג"כ נגד טבעינו והיא שנואה לנו. ועד"ז, אנו אוהבים את החכמה והגבורה והעושר וכל המעלות הטובות, היינו משום שהמה כלולים בו ית' שהוא שורשינו, ושונאים אנו מאוד את הפוכם כמו הסכלות והחולשה והעניות והבזיונות וכדומה, היינו בשביל שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, וע"כ הוא מאוס לנו ושנוא לנו עד אין סבול.
אמנם צריך לחקור, איך אפשר שתמשך לנו איזו המשכה ולא תהיה ישרה ממנו ית' כי אם מקוטבו של הבריאה עצמה. אלא למה הדבר זה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב בכל יום יום וכל יום מרובה משל חבירו. ותבחין שאדם זה טועם במתנותיו העצומים של העשיר ב' טעמים משונים זה מזה בבת אחת, כי מצד אחד טועם תענוג גדול לאין קץ מכח ריבוי מתנותיו, ומצד השני קשה לו לסבול ריבוי ההטבה ומתבייש בעת קבלתו שמביא לו אי סבלנות מחמת ריבוי המתנות שמרבה עליו בכל פעם. והא ודאי שהתענוג שיש לו מהמתנות נמשך לו ישר מן העשיר הנותן, אמנם קושי הסבלנות שהוא טועם במתנות זה אינו נמשך לו מן העשיר הנותן, אלא מתוך מהותו עצמו של המקבל, שנתעוררה בו בושה מחמת הקבלה והמתנת חנם, ובאמת שגם זה סובב לו העשיר כמובן, אבל הוא בלתי ישר.
המתבאר לנו מכל האמור, אשר כל הצורות הנמשכות לנו בהמשכה בלתי ישרה הימנו ית', יהיה בו קושי הסבלנות והוא נגד הטבע שלנו. ובזה תבין שהצורה החדשה שנעשתה במקבל דהיינו הרצון להנות אינו באמת שום פחיתות וחסרון בערכו ית', ואדרבא זהו עיקר הקוטב של בריאתו, דבלא זה אין כאן בריאה כלל, אמנם המקבל שהוא הנושא את הצורה הזו, מרגיש בה מחמת עצמו בחי' קושי סבלנות, והיינו משום שלא נמצאת צורה זו בשורש שלו, ודו"ק היטב.
ובזה הרוחנו להבין את תירוץ חז"ל, אשר עוה"ז נברא משום דמאן דאכיל דלאו דלי' בהית לאסתכולי באפי', שלכאורה הוא תמוה מאוד כנ"ל. ועתה יונעמו לנו דבריהם מאוד, דכוונתם על ענין שינוי הצורה של "הרצון להנות" שנמצא בהכרח בנשמות, משום דמאן דאכיל דלאו דליה בהית לאסתכולי באפי', כלומר דכל מקבל מתנה מתבייש בעת הקבלה, והיינו משום שינוי הצורה מהשורש שאין בו צורה זו של קבלה, וכדי לתקן זאת ברא את העוה"ז, אשר הנשמה באה בה ומתלבשת בגוף. וע"י עסק בתורה ומצוות ע"מ לעשות נ"ר ליוצרו נתהפכו בזה כלי הקבלה של הנשמה על כלי השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפיצה בשפע הנכבד, אלא רוצה בשפע רק כדי להשפיע נ"ר ליוצרה, משום שהוא רוצה שהנשמות יהנו משפעו ית'. וכיון שהיא נקיה מן הרצון לקבל לעצמה, שוב אינה בהית לאסתכולי באפי', ונגלה על ידי זה תכלית השלימות של פעולתו. וענין הצורך והחיוב של ההשתלשלות הרחוקה עד עוה"ז, יתבאר לקמן שהמלאכה הגדולה הנ"ל שהיא התהפכות צורת הקבלה על צורת השפעה, לא תצוייר זולת בעוה"ז כמו"ש עוד.
ובא וראה אשר לרשעים משנה שברון שברם, כי אוחזין החבל בב' ראשים, כי עוה"ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות הקנינים הטובים צריכים התנועה, שכבר ידעת שריבוי התנועה מדאיב את האדם להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שהוא ג"כ מתנגד לשורש דהא השורש מלא מכל טוב, וע"כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה בכדי להשיג מילוא הקנינים. אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הוא אך לעצמם, נמצא בזה שאין אדם מת וחצי תאותו בידו, ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה והן מצער החסרון של הקנינים שחסר להם מחציתם, אבל הצדיקים בארצם משנה יירשו, דהיינו אחר שמהפכים את "הרצון לקבל" שלהם על רצון להשפיע אז משנה יירשו, כי מלבד שמשיגים את שלימות התענוג ומובחר הקנינים, המה משיגים ג"כ השואת הצורה ליוצרה ית', שבזה נמצאים בדביקות האמיתית, ואז נמצאים ג"כ בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו בלי שום תנועה ועמל.