תוכן

ו) ועתה יתבאר ענין מחצבת הנשמה שאמרו שהוא חלק אלקי ממעל וכו'. שהקשינו לעיל, איך ובמה תשתנה צורת הנשמה מאורו הפשוט, עד שתהיה נבדלת בזה מן הכל ית'. ועתה מובן, כי נעשה בה באמת שינוי צורה גדול, כי הגם שהוא ית' כולל כל הצורות שאפשר לחשוב ולהרהר, אמנם אחר האמור לעיל, אתה מוצא צורה אחת שאינה כלולה בו ית', והיינו הצורה דהרצון לקבל, דח"ו ממי יקבל. אמנם הנשמות, שכל בריאתם הוא משום שרצה ית' להנות להם שזו היא מחשבת הבריאה כנ"ל, א"כ בהכרח שנטבע בנשמות החוק הזה לרצות ולחשוק לקבל שפעו, ובזה נמצאים נבדלים הימנו ית', משום שנשתנה צורתם הימנו ית'. דכבר נתבאר דמהות גשמית נחלקת ונבדלת ע"י כח התנועה וריחוק המקום, ומהות רוחנית נחלקת ונבדלת ע"י שינוי צורה, ולפי שיעור שבהשתנות הצורה זה מזה כן ישוער המרחק בין זה לזה, ובאם שינוי הצורה יגיע להפכיות ממש מן הקצה אל הקצה, אז נעשה חיתוך והבדל גמור עד שלא יוכלו לינק זה מזה כי זרים נחשבים זה לזה.
ובזה תבין שורש הקלקולים שנכלל תיכף במחשבת הבריאה שהיא כדי להנות לנבראיו. אשר אחר כל ההשתלשלות דה' עולמות הכוללים שהם אדם קדמון ואבי"ע, ונתגלו הקליפות ג"כ בד' עולמות אבי"ע דטומאה בסוד זה לעומת זה עשה אלקים, אז נמצא לפנינו גוף העכור הגשמי שנאמר עליו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משום שכל יניקתו מנעוריו הוא משמרי הקליפות, שכל עניני הקליפות והטומאה הוא ענין צורת "הרצון אך לקבל" שיש בהם ואין בהם מהרצון להשפיע ולא כלום. ובזה נמצאים הפכיים הימנו ית', שהוא ית' אין לו רצון לקבל ח"ו כלל וכלל וכל רצונו הוא רק להנות ולהשפיע. וע"כ נקראות הקליפות מתים, כי בהפכיות צורתם מחי החיים נמצאים נחתכים ממנו ואין בהם משפעו ית' כלום. וע"כ גם הגוף הניזון ע"י שמרי הקלי', הוא נמצא ג"כ נחתך מהחיים והוא מלא זוהמא, וכ"ז הוא משום "הרצון אך לקבל" ולא להשפיע הנטבע בו, כי רצונו תמיד פתוח לקבל כל העולם ומלואו לתוך בטנו. וע"כ רשעים בחייהם נק' מתים, כי מתוך שינוי צורתם עד לקצה מן שורשם שאין להם מבחי' השפעה כלום, נחתכים הימנו ית' והמה מתים ממש. ואע"ג שדומה שגם הרשעים יש להם מבחי' השפעה שנותנים צדקה וכדומה, אמנם כבר אמרו עליהם בזוהר, דכל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, דעיקר כוונתם הוא לעצמם ולכבודם (תי"ז תיקון ל') ע"ש. אמנם הצדיקים העוסקים בתורה ומצוות ע"מ שלא לקבל פרס אלא להשפיע נ"ר ליוצרם, מזככים את גופם בזה ומהפכים את כלי הקבלה שבהם על בחי' השפעה, ע"ד שאמר רבינו הקדוש גלוי וידוע וכו' ולא נהניתי אפי' באצבע קטנה (כתובות ק"ד.). ובזה נמצאים דבקים בו ית' ממש, להיות שצורתם שוה לגמרי ליוצרם בלי שום שינוי צורה כלל. וזה שדרשו ז"ל על הפסוק, ולאמר לציון עַמו אתה, ודרשו עִמי אתה למהוי שותפא עמי (הקסה"ז אות מז). אשר הצדיקים המה שותפים עם הבורא ית', היות שהוא ית' התחיל הבריאה והצדיקים גומרים אותה, להיותם מהפכים כלי הקבלה על כלי השפעה.
ודע דכל ענין החידוש שהמציא הבורא ית' בזה הבריאה, שאמרו ז"ל שהוציא אותה יש מאין, אין זה החידוש נופל זולת על הצורה של הרצון להנות המוטבע בכל נברא, דיותר מזה לא נתחדש כלום בסוד הבריאה, שז"ס יוצר אור ובורא חושך. ופי' הרמב"ן, דמלת בורא יורה חידוש, דהיינו מה שלא היה מקודם זה. והנך רואה שלא נאמר ובורא אור, והיינו משום שאין בו חידוש על דרך המצאת יש מאין, כי האור וכל הכלול באור שהוא כל המוחשות והמושכלות הנעימות שבעולם כל זה נמשך יש מן יש, כלומר דכבר כלולים הם בו ית' וא"כ אין בהם בחי' חידוש וע"כ נאמר יוצר אור, להורות שאין בו בחי' חידוש ובריאה. אבל על החושך שהוא כולל כל המוחשות והמושכלות הבלתי נעימים, עליהם נאמר ובורא חושך, כי המציא אותם יש מאין ממש. כלומר, שאין זה ח"ו במציאותו ית' כלל וכלל אלא שנתחדש עכשיו, אשר השורש לכולם הוא הצורה של "הרצון להנות" הכלול באורותיו המתפשטים הימנו ית', אשר מתחילה היא רק כהה מן אור העליון וע"כ נקראת חושך בערך האור, אבל לבסוף משתלשל ויוצא מחמתה הקליפות והס"א והרשעים, שהם נחתכים לגמרי על ידה משורש החיים, שז"ס הכתוב רגליה יורדות מות. פירוש, דרגליה יורה לשון סוף דבר, ואומר שרגליה של המלכות שהיא בחי' הרצון להנות שיש בהתפשטות אורו ית', בסוף משתלשל הימנה בחי' המות לס"א ולניזונין ונמשכים אחרי הס"א.