תוכן

א) דע וכו' ממלא כל המציאות וכו'. דברים הללו צריכים ביאור, דמטרם שנאצלו העולמות איך היה שם בחי' מקום של מציאות שהיה אור הפשוט ממלא אותו כולו. גם ענין עליית הרצון להצטמצם כדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, דמשמע מדברי הספר דכבר היה שם איזה חסרון ח"ו. גם ענין נקודה האמצעית אשר בו ממש ששם היה דבר הצמצום שהוא מתמיה מאוד, דהא כבר אמר שאין שם ראש ותוך וא"כ איך יש אמצע. אמנם כן הדברים הללו עמוקים מני ים וע"כ אני מוכרח להאריך בביאורם.
דע שאין לך שום מהות של ישות בעולם, הן מן המוחשות אל החושים שלנו והן מן המושכלות בעין השכל שלנו שאינו כלול בבורא ית', דהא כולם נמשכין לנו הימנו ית' וכלום יש לך נותן מה שלא יהיה בו, וענין זה כבר מבואר היטב בספרים. אמנם צריך להבין אשר אותם המושגים שהם נפרדים אצלינו או הפכיים, עד"מ מושג החכמה נבחן בהפרש מן מושג המתיקות, שהחכמה והמתיקות ב' מושגים נבדלים המה זה מזה, וכן מושג הפועל הוא ודאי בהפרש מן מושג הפעולה שהפועל ופעולתו בהכרח ב' מושגים נבדלים זה מזה, ומכ"ש המושגים ההפכיים כמו המתיקות והמרירות, המה נבחנים ודאי כל אחד לעצמו. אמנם אצלו ית' יהיה החכמה והתענוג, ומתיקות וחריפות, ופעולה ופועל, וכדומה מן הצורות המשונות וההפכיות, כל זה כלול כאחד באורו הפשוט בלי שום הכר והבדל ביניהם כלל, אלא במושג אחד יחיד ומיוחד. אחד יורה שהוא בהשואה אחת. יחיד יורה על הנמשך הימנו, שגם כל אלו הריבויים המה אצלו ית' בצורת יחיד כמו עצמותו ית'. מיוחד יורה אשר הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלה וכולם חוזרים ושבים ומתיחדים בצורת יחיד, שצורה זו היחידה בולעת כל הצורות המתראים בפעולותיו. והוא ענין דק מאוד ולאו כל מוחא סביל דא. וכן פירש לנו הרמב"ן ז"ל, על ענין אחדותו ית' בסוד אחד יחיד ומיוחד, וזה לשונו בפירושו על ספר יצירה פ"א מ"ז: יש הפרש בין אחד ויחיד ומיוחד, שם המתפרש כשהוא מתיחד לפעול בכח אחד נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כי חלק ממנו נק' יחיד. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד ע"כ לשונו הזך. וכמו"ש הרמב"ם ז"ל, הוא היודע הוא הידוע והוא הדעה, ע"כ. כי מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו.
וצא ולמד מאוכלי המן, שהמן נקרא לחם מן השמים משום שלא נתגשם בהתלבשותו בעוה"ז, ואמרו חז"ל שכל אחד ואחד היה טועם בו כל מה שרצה, ונמצא שהיה בו בהכרח מן הצורות ההפכיות, דהיינו אחד טעם בו טעם מתוק והשני טעם בו טעם חריף ומר, אשר המן בעצמו היה בהכרח כלול משני ההפכיים יחד, דכלום יש לך נותן מה שאין בו, וא"כ איך אפשר שיהיו ב' הפכים בנושא אחד, אלא על כרחך שהוא פשוט ומופשט מב' הטעמים ורק כלול הוא מהם, באופן שהמקבל הגשמי יכול להבדיל לעצמו הטעם שרוצה. ועל דרך זה תבין כל דבר רוחני, שהוא בעצמו יחיד ופשוט, אמנם כלול מכל ריבוי הצורות שבעולם, ובביאתו ליד המקבל הגשמי והמוגבל, אז יעשה בה המקבל צורה נבדלת אחת מכלל ריבוי הצורות המתיחדות במהות הרוחנית ההיא. ולפי"ז יש להבחין תמיד בהשפעתו ית' ב' בחי', א' היא צורת מהות השפע העליונה טרם ביאתה לכלל קבלה, שעדיין הוא אור פשוט וכולל ב', היא אחר שהגיע השפע לכלל קבלה, שעי"ז קנתה צורה נבדלת אחת וחלקית לפי תכונת המקבל.