תוכן

מוצש"ק פנחס תשכ"ג
יסודות
פנחס בן אלעזר וגו'. בזהר (אות א): רבי אלעזר פתח ואמר וכו', שמע בני מוסר אביך, דא קוב"ה. ואל תטוש תורת אמך, דא כנסת ישראל [מאי מוסר אביך. מוסר, דא אורייתא וכו'.]
כנסת ישראל היינו השכינה, שהיא כלל של נשמת ישראל, שהוא בחינת אמונה. ונק' תורה ]תורת אמך[, שצריכים לכלול בחינת תורה באמונה. ומוסר, צריכים לכלול בתורה.
שענין אמונה צריך להיות ברור כמו תורה שהוא בחינת הבנה ושכל. היינו, שהאדם צריך לקבוע בלבו אמונתו יתברך באותו שיעור כאילו היה מבין הכל.
ותורה נקרא בחינת מוסר. שענין מוסר הוא בחינת תוכחה. כמו שמפרש הזוה"ק: "מהו מוסר אביך, מוסר, זהו התורה, שיש בה כמה תוכחות, כמה עונשין. כמ"ש: מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו".
היות שההבדל בין תורה לאמונה הוא, כי תורה נק' בחינת מתנה, כמו שדרשו רז"ל על הפסוק: "וממתנה נחליאל"קכה. שדוקא בזמן שמרגיש תענוג בתורה ומצוות אז נקרא בחינת מתנה. משא"כ כשהוא מתיגע, שהתו"מ הם אצלו לעול ולמשא - זה נקרא בחינת אמונה, שהוא בחינת עול.
לכן הוא אומר: אפילו בזמן שהאדם מרגיש טעם מתיקות התורה, כמה אז הוא צריך להגביל את עצמו שיהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו, שזהו המוסר והתוכחה. ומקבל עונש אם עובר על ההגבלות, כנ"ל.