תוכן

י) וג״ר וד״ר דחו״ב דב״ן דנקודים, ה״ס הג״ר של ב׳ הראשים שיצאו בנקודים, כמ״ש לעיל בדברי הרב בענף כ״ד שמתחילה יצאו חו״ב בע״ס דראש שהם חוטם פה דנקודים ונק׳ או״א עי׳. והסת״ב דהיינו הגוף שלהם שה״ס ג׳ מלכי חג״ת עד החזה. ואח״כ אחר שנשברו החג״ת נתפשטו לשם ג׳ קוי כח״ב, ויצאו ישסו״ת בע״ס דראש, והסת״ב שלו יצא בד׳ המלכים נהי״מ. ונתבאר שם שישסו״ת הזה נחשב לבחי׳ פה ולבחי׳ בינה. ואו״א נחשב לבחי׳ חוטם ובחי׳ חכמה.
והנה עה״ס דאו״א עילאין דנקודים נחלקים בין ב׳ פרצופין: עתיק ואבא, שג״ר שלהם לקח עתיק וז״ת שלהם לקח אבא. וכן ע״ס דישסו״ת, נחלקין ג״כ בין שני פרצופין: עתיק ואמא, שד״ר שלהם לקח עתיק, ושש תחתונות לקחה אמא כנ״ל בדברי הרב בענף נ״ב עש״ה ובפמ״א שם. וכאן צריך שתזכור היטב כל המתבאר בענה״ק בענין קטנות וגדלות הנבחנים בנקודים, ועיין היטב בפמ״א דף תשכ״ט ד״ה ולכן שבתחילת אצילותם דנקודים לא יצאו שם אלא ב' אורות דרוח נפש לבד, שאור הרוח היה מלובש בחצי הראש העליון דנקודים דהיינו בגלגלתא ועינים, ואור הנפש היה מלובש בחציו התחתון דהיינו באזן חוטם פה המכונים כח״ב דנקודים, וז״ת שמפה ולמטה יצאו ריקנים בלי אור. אלא שבעת גדלות הורד המסך לפה, ונתחברו ב׳ חצאי הראש למדרגה אחת, ואז יצאו שם ע״ס שלימות בה׳ אורות נרנח״י ובב' ראשין ובב׳ גופין דאו״א וישסו״ת, עש״ה כל ההמשך.
גם נתבאר לעיל בפמ״ס ענף ט׳ אות י׳ ענין ההפכי שבין האורות לכלים. שבכלים נמצאים העליונים באים מתחילה בפרצוף ובאורות נמצאים התחתונים באים מתחילה. ולפיכך בקטנותו אין לו אלא אור הנפש ורק כלי דכתר, ונמצא אור הנפש מתלבש בכלי דכתר, עש״ה טעמו ונימוקו. ולפי״ז נמצא שבעת קטנות דנקודים שאין באח״פ רק אור הנפש, א״כ אין שמה רק כלים דכתרים לבד. באופן שהאוזן הוא כלי הכתר דכתר, והחוטם הוא כלי כתר דחכמה, ופה הוא כלי כתר דבינה, כדברי הרב בענף ט׳, שע״ס דנקודים אין בהם אלא עשרה כתרים דע״ס וחסרו הט״ת מכל הספירות ע״ש. והוא מטעם הנ״ל, משום שמתחילת אצילותם אין בהם אלא אור הנפש וע״כ מוכרח שאין שם אלא כלים דכתרים.
ונמצא דמה שאמרנו שחוטם פה הם חו״ב דב״ן, הרי אינם אלא ב' הכתרים דחו״ב דב"ן באורות דנפש דחו״ב ההם, וחסרים שמה ט״ס תחתונות דכלים ויחידה חיה נשמה רוח דאורות. ואע״פ שאח״כ ע״י הארת יסוד א״ק חזרו ונתחברו ב' חצאי מדרגה דראש הנקודים, שמשום זה נשלמה כל אחת בע״ס דכלים ונרנח״י דאורות, כמ״ש בפמ״א דף תשכ״ט ד״ה ולכן כי אח״פ דכל מדרגה חזרה ונתעלתה לגלגלתא ועינים. אמנם נתבאר שם, דכל מה שיצא בתחילת אצילותו הוא הקבוע תמיד בבנין הפרצוף ואינו מתבטל ממנו לעולם, משא״כ אלו אח״פ הנוספים בעת הגדלות שמשלימים הנרנח״י, אין זה מוכרח להיות קבוע בפרצוף אלא יכולים להתבטל וע״כ נקראים בשם תוספת, להורות שאינם קבועים אלא בתורת עולה ויורד. כלומר, כשעולים משלימים הנרנח״י וכשיורדים נמצאים חוזרים לקטנותם באור דנפש לבד.
והנך מוצא שכל עיקר השלמת המדרגה תלוי בעליית הכלים דאח״פ, כי בתחילת אצילותו משום עליית המ"ן לעינים נפסקו האח״פ דכל ראש וירדו למדרגה התחתונה, ונשאר כל ראש רק באורות דרוח נפש. ואח״כ ע״י הורדת המסך חוזרים אח״פ ומתעלים מהמדרגה התחתונה ומתחברים במקומם בראש כראוי. וע״כ מחלק הרב לעיל לעה״ס דראש או״א בסוד כ״ב האותיות דאלפא ביתא, אשר אותם הכלים שיש בראש או״א מתחילת אצילותם אשר המה קבועים לעולם בבנין הפרצוף, מגדיר אותם בט' אותיות אוכ״ל מספר״ת, ואותם אח״פ שהמה בעולה ויורד שלפעמים משלימים ופעמים מתבטלים, מגדיר אותם בשם שש אותיות בד״ק חי״ה ע״ש. ומשום קיצור הלשון מצאתי לנחוץ כאן לשמש בשמות אלו בכל ההמשך שלפנינו, אשר לכלים הקבועים בפרצוף אכנה בשם אוכ״ל מספר״ת והבאים בתוספת אכנה בשם בד״ק חי״ה, וע״כ תזכור גדרם ע״פ המתבאר כאן.
המתבאר מכל זה הוא, אשר אותם ג״ר וד״ר דחו״ב שלקח עתיק, הנה נמצאים רק ב' הכתרים שלהם בבחי' אוכ״ל מספר״ת. אמנם חו״ב דחכמה דב"ן וחו״ב וחסד דבינה דב"ן, המה הם רק מבחי' בד״ק חי״ה, כי רק הכתרים דחו״ב דב"ן יצאו בתחילת אצילות הנקודים בסוד חוטם פה, אמנם כל ט״ס תחתונות שלהם המה באו אח״כ מהארת יסוד דא״ק שהעלה אח״פ, כמ״ש לעיל וזכור זה. והנה נתבאר תוכנם של ג״ר וד״ר דחו״ב שלקח עתיק.