תוכן

ו) ועתה שזכינו לכל זה, נפתח לנו השער להבין בענין הגד״ז דנטיל עתיק, שפירושו: ה״ס ראשונות דכתר ב״ן וג״ר דחכמה דב״ן וד״ר דבינה דב״ן וז׳ הכתרים דז״ת דב"ן. כי כבר נתבאר שפרצוף עתיק מתחיל מטבור דא״ק. וע״ס דראשו שהם: גלגלתא עינים אזנים חוטם ופה, מתפשטים עד קרקע אצילות. באופן, שגלגלתא עינים ואזנים שהם כח״ב, מלבישים על ג״ר דנקודים דהיינו מפי הטבור דא״ק עד סיומא דגופא. וחוטם פה שלו שהם חג״ת נהי״מ, מלבישים על ז״ת דנקודים דהיינו מסיומא דגופא דא״ק עד הטבור דב״ן שהוא קרקע האצילות. כמ״ש לעיל באות ב׳ עש״ה.
והנה נתבאר לעיל אשר מסיבת עליית המ״ן למצח שהוא בינה דכתר, נתחלק ונתפשט ספירת הכתר עצמו: לראש וגוף, שמבינה ולמעלה יצאו עשר ספירות של ראש בהסת״א ונמצא הראש בכח״ב. ומבינה ולמטה דהיינו בזו״נ דכתר נעשה הסתכלות ב׳, ויצאו תוך סוף שנק' גוף: התוך בז״א שה״ס החוטם, והסוף בנוקבא שה״ס הפה. באופן, שבג״ר דכתר שנק׳ ראש דעתיק שה״ס גלגלתא עינים ואזנים שנק׳ כח״ב יצא הראש. ובז״ת דכתר שה״ס חוטם פה שנק' ז״א ונוק׳ יצא הגוף דעתיק. ולפי״ז נמצא שראש דעתיק מתחיל בפי הטבור דא״ק ומסתיים בסיומא דגופא דא״ק, דהיינו באותו המקום דאח״פ דראש הב"ן דא״ק ששם עמדו כח״ב דנקודים, ובכל אותו המקום נמצא מלביש הראש דעתיק שהוא כח״ב דאו״א או ראשייהו דאו״א. ואח״כ בסוד הזיכוך יצאו שאר הפרצופין או״א וישסו״ת וזו״נ, כמ״ש בפמ״א דף תי״ד ד״ה וכל.
וכייל לן הרב לעיל דף קצ״ט ד״ה וטעם שכל היוצא בפרצוף מתחילת אצילותו הוא קבוע וקיים בו ואינו מתבטל, וכל הנמשך אליו אח״כ בסוד הגדלות נקרא תוספת וזה אינו קבוע בפרצוף עש״ה. ובזה תבין גם כאן, אשר ג״ר וז״ת דעתיק דב"ן שיצאו מתחילת אצילות הנקודים ברוח ונפש בב' חלקי הראש עד הפה, המה נבחנים לעיקר בנין הפרצוף והמה קבועים בו. אמנם זה הגדלות שיצאה בו אח״כ מתוך שנתייחדו ב' חלקי הראש לפרצוף אחד על ידי הארת יסוד א״ק, זה אינו קבוע בו והוא שנתבטל בזמן שביה״כ, וזכור זה.