תוכן

יא) ומ״ש דינין מתערין מינה, הוא, כי אור דחסדים הזה דרכו להתפשט ע״ד שנתבאר בבחי״א, וכשמתפשט ג״כ מתעבה, שהוא ענין התגברות כח הקבלה לתוספת שפע, כנ״ל גבי בחי״ב, אמנם התגברות זו השלימה את העביות בתכלית, וע״כ זה האור דחסדים שהתפשט מהבינה נבחן לבחי״ג, וחידוש ההתגברות שבו נבחן לבחי״ד, כמ״ש היטב בהרחבה בענף א׳ ובענף ד׳ עש״ה. וז״ס שאמרו על הבינה שהיא בחי״ב אשר דינין מתערין מינה, כי הנך רואה שבחי״ד שה״ס הדינין לא יכלה להגלות רק באותו אור דחסדים שהתפשטה מהבינה ולחוץ, שהתגברותו של האור הזה השלימה לעביות והדין שבבחי״ד, מה שלא היה לו מציאות להגלות באור החכמה כנ״ל וזכור זה.
ונמצינו למדים ששורש העביות והדין נמצא בבחי״ב דאו״י, והבחי״ד היא בחי' ענף המשתלשל ויורד מבחי״ב בסוד דינין מתערין מינה. ובזה תמצא אשר האו"ח ואור העצמות דאו״י תלויים זה בזה ורדופים זה מזה, כמ״ש בפתיחה אות י״ג באורך, דכבר נתבאר שמסבת הפיכת פנים דבחי״א ובחי״ב שבאו״י, אין אור העצמות מבחי״א יכול להאיר ולהתלבש בפרצוף עד ביאת האור לזווג דהכאה במסך דבחי״ד, כמ״ש לעיל, כי אז אחר שהאו״ח עולה מבחי״ד ומקיף ומלביש את האו״י עד הכתר, נמצאת הבינה מחזרת פניה ומתעצמת עם החכמה לאחד, כי אינה צריכה עוד לינק אור דחסדים מן הכתר וע״כ נמצאת הבינה בעצמה משיבה את אור החכמה לפרצוף, שבאופן זה מתלבש העצמות בכלים. אמנם יחד עם זה נסתלקה מהבינה בחי' העביות שבה, משום שהתעצמה ביחוד אחד עם החכמה, ומתוך שנסתלק שורש העביות נמצא שמתבטלת גם העביות מבחי״ד שהיא רק הענף שלה, כמ״ש לעיל שבחי״ד היא רק ענף דבחי״ב עש״ה מילתא בטעמא. ומאחר שבטלה העביות דבחי״ד ממילא נפסק ממנה כח הזווג דהכאה כי נאבד ממנה ההפכיות, וא״כ נפסק ג״כ האור חוזר העולה ומקיף לאו״י, ושוב חסרה לבינה בחי' אור דחסדים שיש בחוקה להמשיך. וא״כ שוב מחזרת פניה לכתר ואחוריה אל החכמה כדי לינק אור דחסדים, שנמצא משום זה שנפסק אור החכמה וחוזרים חו״ב אב״א.