תוכן

י) והנה נתבאר שבאמת אין כאן אלא כלי אחד שהוא בחי״ד הנק' מלכות, שה״ס המסך המקבל הזווג דהכאה, אמנם מטעם חוסר שלימות היה בו מקרה התעלמות האורות. כמ״ש בפמ״א ענף ל״א אות א׳ ע״ש. שמתחילה נזדכך המסך מהעביות שהיה בבחי״ד וקיבל שיעור עביות דבחי״ג, ומתוך שאור המאציל אינו פוסק אפי' רגע מהמקבלים נמצא מאליו שנעשה זווג דהכאה מאור המאציל מאותו המסך דבחי״ג ויצאה קומת חכמה, ונבחן שבחי״ד שמלפנים נשארה ריקנית מאור, כי זה הכלל, בכל מקום שהאור בא במיעוט קומה לאיזה פרצוף, אין זה ניכר בכלים העליונים דאותו פרצוף רק בכלים התחתונים, כמו כאן שחסרה קומת יחידה בע״ס היוצאות על מסך דבחי״ג, ולא נשאר משום זה בחי' כתר דעקודים בלי אור אלא רק המלכות דעקודים נשארה ריקנית. באופן שבחי' חיה נתלבשה בכלי דכתר ובחי' נשמה בכלי דחכמה ובחי' רוח בכלי דבינה ובחי' נפש בכלי דז״א, ונמצאת המלכות בלי אור. ואח״כ כשנזכך המסך לבחי״ב אשר קומת ע״ס היוצאות על זווג דהכאה דבחי״ב הוא רק בקומת בינה שהוא בחי' נשמה, נבחן אז שאור דנשמה התלבשה בכלי דכתר ואור דרוח בכלי דחכמה ואור דנפש בכלי דבינה, ונמצא גם כלי דז״א ריקן בלי אור. ואח״כ כשנזדכך לבחי״א ונתמעט האור דע״ס ההם בקומת ז״א דהיינו בחי' רוח ונפש לבד, אז מתיישב הרוח בכלי דכתר והנפש בחכמה, ונשארה גם הכלי דבינה בלי אור. ואח״כ כשנזדכך המסך לבחי' כתר שבו, דהיינו בתכלית הזכות, אז כבר אין בו זווג כי כבר נתבאר היטב שסוד זווג דהכאה הוא מסבת ההפכיות הנמצא בין אור העליון שרוצה לרדת לתחתונים עד כמעט שנפרד ממקומו, ובין המסך המעכב עליו בכח העביות והצמצום שבו מלרדת בבחי״ד שלה כנ״ל עש״ה. אמנם עתה מאחר דנזדככה לבחי' כתר כבר אין בה עביות וכח צמצום המעכב על אור העליון מלרדת, ואין כאן פגישה בהפכיות שנק' זווג דהכאה, וע״כ בטל הזווג והאור חוזר ונעלמו האורות לגמרי בשורשם.
ונמצינו למדים שכל שבחו ושלימותו של המסך שבכלי מלכות היא בחי' העביות שבו. וענין החסרון הוא הזכות המגיעה לו מאיזו סיבה חיצונה ממנו שיתבאר בסמוך. והטעם הוא, משום דד' בחי' דאור ישר אינן מתלבשות בפרצוף זולת ע״י התלבשותן באו"ח העולה מזווג דהכאה, שענינו פגישת ההפכיות של האו״י החפץ לירד והמסך הקשה והעב מעכב דרכו, אשר משום זה אם מתבטלת העביות שבמסך אז אינו מעכב ואין כאן זווג ואו״ח, ומשום זה נעלם גם האו״י כי חסר לו התלבשותו מאו״ח. וע״כ נק' האו״ח כאן בבחי' אור מקיף, להיותו מלביש ומקיף על האור ישר, שאז מתקיים האור ישר בפרצוף ולא זולת.
וטעם הדבר נתבאר בפמ״ס ענף ג׳ וד׳ באורך וכן בפתיחה אות י״ב עש״ה. ונזכיר כאן קיצור הדברים, כי באור העליון נבחנות ד' בחי' הנודעות שנק' חו״ב תו״מ, ועיקרו של האור נבחן רק בבחי' החכמה שבהם, שרק הוא נק' בכל מקום א״ס ב״ה או אור העצמות כמ״ש שם, והנה חו״ב דאור העליון דרכם להתפשט בבחי' אב״א, בסוד יוד ונון שבצדי שפניהם הפוכים זה מזה, כמ״ש הרב בשער הכללים פ״א עש״ה. והענין הוא שהבינה יש בחוקה להמשיך אור דחסדים וע״כ נבחן שהופכת אחוריה לחכמה ופניה למאציל לינק אור דחסדים, ומשום זה נפסק שפע אור החכמה מהפרצוף מפני שהבינה טרודה לינק חסדים מהמאציל שנק' כתר כנודע ואינה מקבלת אור החכמה. אמנם בהתפשט אור העליון עד המסך דבחי״ד בסוד זווג דהכאה הנ״ל, שמזווג זה עולה אור גדול שנק' או״ח שמלביש לאור העליון ממטה למעלה עד הכתר, אז יש לה לבינה אור דחסדים בשפע גדול ואינה צריכה לינק עוד מהמאציל, וע״כ מחזרת פניה ומתעצמת עם החכמה, ואז מושפע אור החכמה בפרצוף שהוא אור העצמות ואור הפנים בסוה״כ חכמת אדם תאיר פניו, ואז נבחן שעצמות דאור העליון מתלבש בכלים דפרצוף. והנה נתבאר היטב שכל עיקר התלבשות העצמות דאור העליון בפרצוף, הוא רק באמצעות האו״ח העולה מזווג דהכאה לא זולת.
ונתבאר שם אשר העביות דבחי״ד תלויה בבינה דהיינו הבחי״ב דאור ישר, והוא משום דכל עיקר ההבחן של ד' הבחי' דאור ישר הוא רק בסיבת המלכות שהיא בחי״ד, שהיא אינה יכולה להתגלות בכל שיעור העביות, זולת בהקדם לה ג' בחי' ראשונות: חכמה בינה ת״ת. כי אור העליון המושפע מא״ס ב״ה בכללו נק' אור החכמה שהוא בחי״א, והנה מהאור הגדול הזה אי אפשר שישתלשל ממנו בחי' עביות כלל ועיקר, אמנם אור זה כשמתפשט דרכו להתעבות מעט כדברי הרב בענף ד', שה״ס התגברות לתוספות אור מן המאציל, אשר התגברות זו הנולדת בהתפשטות החכמה נבחנת לבחי' אחרת באור העליון, והיינו בחי״ב שנק' בינה, והשפע שיונקת ע״י התגברותה נק' אור דחסדים, הגרוע הרבה מבחי״א משום שכח התחתון מעורב בו, דהיינו כחו של התפשטות האור בעצמו ואינו ישר מא״ס ב״ה כמו בחי״א הנ״ל, באופן שענין בחי״ב בעצמו הוא ממש התפשטות דבחי״א שהיא החכמה, אמנם יצאה בשם חדש מפני התגברותה הנבחן בה וע״כ נק' בינה ולא חכמה, אמנם השפע החדש שממשכת נק' אור דחסדים. ומבחי' השפע החדש הזה נבחנת הבינה לשורש העביות והדין, כמ״ש בזוהר, דהבינה דינין מתערין מינה, פירוש, שהיא בעצמה היא חלק מהחכמה ואין בה עביות ודין כלל, אלא מצד אותו השפע שממשכת מסבת הפיכת פניה אל הכתר הרי יש בה עביות.