תוכן

כא) ובמתבאר נבין מה שאמר הרב בע״ח שער ט״ל דרוש ד׳ בסוד זווג דנשיקין, אשר יש ב׳ בחי׳ זווג דנשיקין, שהם נשיקין שקודמין לזווג הגופני ונשיקין הבאים בשעת הזווג הגופני ע״ש. ומתחילה נבאר ענין זווג דנשיקין עצמו שמביא שם בדרוש ט׳ וז״ל: ונמצא שזווג התחתון עיקר הוא מז״ת אבל זווג העליון דנשיקין הוא מהג״ר שבו שמזדווגים עם הג״ר שבה. והענין שכל נשיקה הוא מבחי׳ הבל הפה היוצא מן הריאה אל הגרון שהיא בינה וכו׳, נמצא שכחם הוא מז״ת. אמנם אותו אור שהיה נמשך מאותם הג״ר שבראש אל הגוף קודם שיכנסו בפנימיות הגוף שבז״ת יוצא דרך הפה לחוץ בסוד הבל וכו'. ואמנם סוד חיבור זה הוא בתוך הפה שהחיך הוא חכמה והגרון הוא בינה והלשון הוא הדעת המזווגם ושם מזדווגים יחד וכו׳. ואלו הם תרין רוחין א׳ זכר וא׳ נקבה וכו׳ וכל אחד מאלו התרין רוחין נחלק לשנים, כמ״ש בזוהר פרשת תרומה, ד׳ רוחין אינון בנשיקה וכל חד וחד כלול בחבריה וכו׳ עכ״ל עש״ה.
והנה כבר נתבאר ענין החידוש שנעשה מכח צמצום ב׳ דא״ק ותיקון המ״ן, אשר כל מדרגה מראש תוך סוף שבפרצוף מתחלקת על פנימי וחיצוני עש״ה. גם נתבאר שכל אחד מהם מתחלק ג״כ על ב׳ חצאים עליון ותחתון. שגלגלתא ועינים שהם כתר וחכמה דהמדרגה נשאר במקומו, ואח״פ שהם בינה וזו״ן יצאו לבר מאותה המדרגה ונעשו לבחי׳ תחתון, עש"ה וגם בפמ״א דף תר״כ. באופן שכל בחי׳ ובחי׳ מרת״ס נתחלקו על ד' רבעים, דהיינו פנימי בעליון ותחתון וגם חיצוני בעליון ותחתון. ונמצא שמשלשה פרצופין ע״ב ס״ג ב"ן דאדם קדמון שהם ראש תוך סוף נעשו כאן י״ב פרצופין, כי כל אחד נתחלק על ד' רבעים כאמור. גם נתבאר שכל סוד הזווג דפנימי וחיצוני שנקרא זכר ונקבה אינו אלא להחזיר אח״פ שירדו לבר מהמדרגה, שבהיות המדרגה חסרה מאח״פ אלו אין שם אלא רוח נפש לבד וכשחוזרים אליה אז משגת נרנח״י שלימים כנ״ל באות י״ג ובפמ״א דף תר״כ. ובזה תבין שענין זווג דכר ונוקבא מוכרח שיהיה בכל י״ב הפרצופין שבעליון כדי להאציל לפרצוף תחתון, דהיינו כדי להשלים ג׳ המדרגות רת״ס של עצמו שהם: ע"ב ס״ג ב"ן, שיהי׳ בכל אחד נרנח״י שלימים. שהרי בסבת הצמצום הנ״ל נתחלקו לי״ב מדרגות, שמשום זה נסתלקו ג״ר דע״ב שה״ס הראש, וגם ג"ר דס״ג שה״ס התוך וגם ג״ר דב"ן שה״ס הסוף, אשר במצב הזה אין הפרצוף ראוי להשפיע ולהאציל פרצוף שני, ולפיכך לזווג פנימי וחיצון הנקראים דו״נ הם צריכים, שאז שבים אח״פ למקומם. ומתוך שנתחברו פנימי וחיצון דכל מדרגה והתחתון שהם אח״פ שבו לעליון דהמדרגה, א״כ נתחברו כל הי״ב פרצופין, ונעשו שוב לג׳ פרצופין בלבד: רת״ס, כמטרם הצמצום ואז ראוי להוליד.
וצריך שתזכור שכל רת״ס הנבחן בחיוב בכל פרצוף, הוא מטעם שאין הכלים נגמרים בהסתכלות א' דע״כ להסת״ב הוא צריך שזהו מחייב רת״ס, כי הסת״א נעשה בפה של ראש והסת״ב בחזה ואז נגמרו בחי׳ כלים. והם אמנם ב׳ ראשים המכונים ראש ותוך או ע"ב וס״ג, שס״ג נבחן לתוך כלפי ע"ב להיותו מתחיל מתחת הפה שלו עד החזה כנ״ל, והע״ס דסיומא המתפשטים מחזה עד סיום הפרצוף בסוד כשיעור הנכנסים כן שיעור היוצאים (כנזכר בפמ״א ענף מ״ב אות ו' ד״ה לכן) המה שנק' מ״ה וב"ן או בחי' הסוף של הפרצוף, ומטעם זה נבחן כל פרצוף פרטי, ברת״ס, כי אם יש בו איזה חידוש מסך, בהכרח שיש בו רת״ס שהם נק' ע״ב ס״ג ב"ן, משום שאותו חידוש כלי אין לו מציאות של קיום זולתם, כאמור, וזה צריך שלא ימוש מנגד עיניך, שהוא שורש לכל דבר.
אלא לפי הכלל הזה יקשה לכאורה, מה שלא מצאנו בענין הזווג דדכר דנוק׳, רק בחי' זווג א' בפה וזווג ב' בסיומא דגופא, ולפי האמור הנה זווג הב' הי' צריך שיהיה בטבור או בחזה כמו בפרצופי א״ק. והענין כי מכח תיקון המ"ן נתארך מקום הזווג, ומה שהי' מקודם בבחי' נקודה נעשה עתה מקום ארוך כמו קו, אשר בחי' נקודה דהסתכלות א' שהיה מקודם בפה לבד נתארך לבחי' קו, שה״ס הקנה של הריאה. וגם בחי' הנקודה דהסת״ב שהי' מקודם בחזה או בטבור נתארך מפי הטבור עד סיומא דגופא, המכונה בית הרחם בפרצוף החיצון הנ״ל.