תוכן

יח) וזהו אמרם ​ויהי אור, מהכא הוא שרותא לאשכחא גניזין היך אתברי עלמא בפרט, דעד הכא הוי בכלל. מכאן הוא המבוא להשגת נסתרות איך נברא העולם בפרט, כי עד כאן היה בכלל. פירוש, כמו שנודע שבסיבת נקודת המלכות שנתקנה במ״ן ועלתה לנוק' עינים נחלקה כל מדרגה ונתפרטה לב' חצאים, וזהו שנעשה ונתקן בזה המאמר של יהי אור ויהי אור שה״ס פרצוף ב״ן.
וזה אמרם, מהכא הוא שירותא לאשכחא גניזין היך אתברי עלמא בפרט. כלומר, שכל מדרגה נפרטה לב' פרטים, ויורנו בזה להשכיל, אשר כל ענין התפרטות המדרגות עד ביאתם לבחי' רשות הרבים ולבחי' עלמא דפרודא, הנה ההתחלה דכל זה נעשה כאן באור העינים בפרצוף ב"ן. דעד הכא הוי בכלל: שמטרם יציאת האור מעינים היתה כל מדרגה בע״ס על שלימותה והיכנה. וכמ״ש בסמוך, כשכל עה״ס כלולות במדרגה הרי ה״ס אור ואז מכונה בשם כלל משא״כ בסוד נהורא דעינא כשעלתה הנקודה דה״ת ונתקנה בנוקבי עינים ונפרטה משום זה לב' חצאים, נבחן שהנקודה נתישבה בין אותיות אור אלו ועשתה מהם צירוף של אויר שהיוד הנוספת ה״ס הנקודה שעלתה בעינים שמשום זה נעשתה המדרגה לפרטים ומכונים פרט וגם נסתלק ממנה אור דג״ר ונשארה בקומה דבחי' רוח לבד שנקרא אויר והבן.
וזה אמרם ולבתר אתהדר כלל למהוי כלל ופרט וכלל. שאח״כ חזר הכלל להיות כלל ופרט וכלל, דהיינו כנ״ל שבסוד הגדלות והארת היסוד חזרו אח״פ ונתיחדו שוב במדרגתם כבתחילה ושוב יצאו עה״ס בקומת יחידה כמקודם, כי הנקודה יצאה מן האויר וירדה למקומה בפה בתחתית האח״פ. ונמצא ממילא שחזר בחי' אור למדרגה, שז״ס פרצוף ב"ן ואור עינים בגדלות. כמ״ש ר' יצחק לעיל שהאדם היה רואה בו מסוף העולם עד סופו ע״ש. וזה אמרם, ולבתר אתהדר כלל וכו' כלומר דאחר הקטנות דאור העינים שנפרטו האורות כנ״ל בסוד אויר, הנה אח״כ חזרו להיות כלל, כי בהארת היסוד שבו אח״פ למדרגה וחזר האור כמקדם. וזה אמרם, שחזרו אמנם למהוי כלל ופרט וכלל כלומר, שלא נשארו קבועים וקיימים באור הגדול הזה דבחי' כלל, והיינו כמ״ש ר' יצחק דאתגניז לצדיקים. ושוב חזרה ועלתה הנקודה בין האותיות אור ושוב נסתלקו הג״ר וחזרו לבחי' אויר ונפרטו שוב המדרגות לחצאים שה״ס פרט.
וכבר ידעת שאחר זה יצא מ״ה החדש ושוב החזיר אח״פ אל המדרגה, אשר ע״כ שוב יצאה היוד מהאויר וחזרה לבחי' אור כמ״ש לקמן, והנה ז״ס כלל האחרון. וזה אמרם ולבתר אתהדר כלל למהוי כלל ופרט וכלל. כי הכלל הראשון שהיה בטרם יציאת אור העינים, לא היה ראוי שיבא באופן כלל ופרט וכלל, שהוא קוטב כל התיקון הנרצה בסוד עשרה מאמרות ובסו״ה אור זרוע לצדיק, כמ״ש לעיל באות י״ז אמנם בכלל הזה שנאצל ויצא באור העינים, הושרש כאן התיקון הגדול הזה על סדר כלל ופרט וכלל כאמור.
ואומר עוד עד הכא הוי כלא תליא באוירא מרזא דא״ס וכו׳, אשר עד כאן הכל היה תלוי באויר מסוד א״ס. פירוש, כמ״ש הזוהר במקום אחר (בראשית א׳ אות ל״ג), אשר נכנס יוד באור ונעשה אויר. כלומר, שנקודת הצמצום החדשה שעלתה בסוד מ"ן מכונה בשם יוד, דכל נקודה היא יוד. וענין האור המדובר כאן כבר ידעת שה״ס נהורא דעינא, דהיינו אור העינים כמ״ש בתחילת המאמר, באופן שסוד הנקודה דמ"ן שעלתה לנוק׳ עינים, ה״ס היוד שנכנסה באור ונעשה בנקבי העינים סוד אויר. ונתבאר לעיל באות ח׳ שה״ס ראש הא׳ דב״ן שנק׳ כתר וה״ס א״ס.
וזה אמרו כולא תליא באוירא מרזא דא״ס כלומר, שבעת יציאת ראש הב"ן לא היה אלא בסוד רוח נפש לבד, כמ״ש לעיל באות ד׳ והיינו משום שנכנסה הנקודה דמ"ן באור ונעשה אויר, וכ״ז היה משום יציאת אח״פ לחוץ שנחלקה המדרגה לשתים. באופן שראש הב״ן היה תלייא באוירא מרזא דא״ס, כלומר בקומת רוח שה״ס ז״א, בסוד האויר דנוק׳ עינים. שיצאו אח״פ למטה מראש לבחי׳ חג״ת דגופא, ומשום זה בראש הא׳ עצמו אין שם כי אם בחי׳ מוחא דאוירא שה״ס רוח נפש לבד, כמ״ש לעיל. והבן היטב שאור א״ס אינו מתגלה זולת בראש הא׳ דכל פרצוף, וזהו דדייקי דעד הכא הוי כולא תליא באוירא מרזא דאין סוף, כלומר שמאור א״ס ב״ה לא הגיע לתחתונים כי אם בחי׳ אוירא במקום אור. ודע שרק אורות דג״ר נק׳ אור משא״כ אורות דו״ק נק׳ בכל מקום בחי׳ רוח ונפש, וזכור זה ממקורו שבכאן, דע״כ נק' אור ז״א בשם רוח, להיותו נמשך מזה הזווג אשר הנקודה דמ"ן עלתה לאור העינים, ונכנסה הנקודה באור ונעשה אויר ע״ד שביארנו לעיל. וה״ס מוחא דאוירא, המורה בעיקר אשר חסר אור הג״ר משם, והבן.