תוכן

יז) ובזה תבין ג״כ דברי הסבא בזוהר משפטים (אות כ״ז) וז״ל ודא הוא רזא עילאה יתירה מכלא, בעמודא דקיימא לטקלין גו אוירא דנשבה, אית טקלא חדא בהאי סטרא ואית טיקלא אחרא בהאי סטרא, בהאי סטרא מאזני צדק ובהאי סטרא מאזני מרמה, והאי טקלא לא שכיך לעלמין ונשמתין סלקין ונחתין עאלין ותבין וכו' ע"ש. והנה הסבא כבר מיירי בעולם התיקון וענין האי עמודא נמצא בעולם הבריאה שעדיין חסר לנו ידיעות מרובות לפרשו במילואו, אמנם שורש דבריו אלה נמשכו מהמקום הזה המדובר, ומתחילה נפרש ענין אוירא דנשבה כי אויר ההוא נמשך מהנ״ל.
ולהבין זה צריך להבין (בראשית א׳ אות שמ״ח ובחלופי גרסאות. דפו״י לא:) הזוהר בפסוק ​ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור וז״ל: יהי אור לעוה״ז ויהי אור לעוה״ב, ודא איהו נהורא דברא קוב״ה בקדמיתא, והוא נהורא דעינא וכו'. אמר ר׳ יצחק, אור דברא קוב״ה בעובדא דבראשית הוה סליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, ואתגניז. מאי טעמא אתגניז, בגין דלא יתהנו מניה חייבי עלמא. ועלמין לא יתהנון בגיניהון, והוא טמיר לצדיקייא, לצדיק דייקא, דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, וכדין יתבסמון עלמין ויהון כולא חד עו״ש (אות כ״ח ובדפו״י טז:) בפסוק ויאמר אלקים יהי אור וז״ל ויהי אור מהכא איהי שירותא לאשכחא גניזין היך אתברי עלמא בפרט, דעד הכא הוי בכלל, ובתר אתהדר כלל למהוי כלל ופרט וכלל. עד הבא הוי כולא תליא באוירא מרזא דא"ס וכו'. יהי אור כל מה דנפיק ברזא דא נפיק. יהי על רזא דאו״א דאיהי י״ה, ולבתר אתהדר לנקודה קדמאה, למהוי שירותא לאתפשטא למלה אחרא. אור ויהי אור, אור דכבר הוה וכו׳ דהא א״ס בקע מאוירא דיליה וגלי האי נקודה י'. כיון דהאי יוד אתפשט, מאי דאשתאר אשתכח אור. עכ״ל.
פירוש הדברים כמ״ש בענה״ק, אשר א״ק אינו נחשב בחי' שורש לעולמות, והוא להיות שאין בע״ס שלו רק כלי אחד ובחי' כלי אחד. ותחילת השורש של העולמות מתחיל מב"ן הכולל, ולפיכך מאמר הראשון שה״ס יהי אור ה״ס ע״ס דראש הב"ן בגדלות מכח הארת יסוד דא״ק כנ״ל. וזהו אומרם דא איהי נהורא דברא קוב״ה בקדמיתא, והוא נהורא דעינא. שזהו האור שברא הקב״ה בתחילה והוא אור העינים. כלומר שפרצוף ב"ן בכללו מכונה בשם האור שיצא דרך נוקבי העינים כדברי הרב בענף י״ד אות א׳ ע״ש. והוא השורש הראשון לבריאת העולמות כדאמרן. וזה שאמר ר' יצחק אור דברא קוב״ה בעובדא דבראשית, הוי סליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ואתגניז אשר האור שברא הקב״ה במעשה בראשית היה מאיר מסוף העולם עד סוף העולם וגנזו. דהיינו כדאמרן, שיצאו ע״ס בקומת כתר שה״ס הסתכלות עיינין דאו״א שמשם יצא מלך הדעת ברת״ס עד לנקודה דעוה״ז.
וזה שאמרו בתחילת המאמר, ויאמר אלקים יהי אור לעוה״ז. וזהו שאומר ר' יצחק שאור ההוא היה מאיר מסוף העולם עד סופו ואתגניז. פירוש, שהאור לא נתקיים בכלים כי נשברו כנודע ונסתלק האור לשורשו והמסך שעליו יצא זווג הגדול הזה שה"ס בחי״ד נגנזה לפני ולפנים בתוך המסך דבחי״א ולא נודע מקומו איה. כמ״ש בספרא דצניעותא הנ״ל וזיוניהון לא אשתכחו כנ״ל באות הקודם עש״ה. ועל זה שואל ר׳ יצחק מאי טעמא אתגניז, בגין דלא יתהנון מיניה חייבי עלמא וכו׳, והוא ג״כ שאלת חז״ל והלא במאמר אחד יכול להבראות ולמה נברא בעשרה מאמרות, שכבר פרשוהו הרב לעיל בענף י׳ וי״א עש״ה בפמ״א ובפמ״ס. ואומר והוא טמיר לצדיקייא לצדיק דייקא, דכתיב אור זרוע לצדיק וכו׳ אשר הוא נגנז לצדיקים, ולצדיק בדיוק כמ״ש אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה: פירוש, שאין האור הזה אפשר שיחזור ויתגלה כולו או מקצתו רק בסוד המתקלא, שה״ס מלך השמיני שנקרא הדר שה״ס מ״ה החדש, שה״ס צדיק יסוד עולם.
וזהו כמ״ש בספרא דצניעותא, דעד דלא הוי מתקלא לא הוי משגחי אפין באפין ומלכין קדמאין מיתו, כמ״ש באות הקודם ע״ש. וזהו שמדייק, לצדיק דייקא כמ״ש אור זרוע לצדיק וכו'. פירוש, דכל הכונה של יציאת האור מתחילה באופן זה שיהי' בו שביה״כ, שהאורות נעלמו והניצוצין נתפזרו ונזרעו, כל זה היה בכונה תחילה כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות כמ״ש בפמ״ס ובפמ״א בענף י׳ וי״א ע״ש שזסו״ה אור זרוע לצדיק, כלומר בשביל צדיק. ומתוך כך ולישרי לב, דהיינו המכוונים לבם לאביהם שבשמים להם שמחה. וזה אמרו וכדין יתבסמון עלמין ויהון כולא חד: אשר אז ימתקו העולמות ויהיו כולם אחד. פי', דאחר ככלות כל קצירת השדה מסוד אור זרוע הנ״ל, אז ישוב הדבר לשורשו הראשון והושב היוצר על כנו, ויהיה ה' אחד ושמו אחד, ע״ד שביארתי בפמ״ס בענף א׳ עש״ה.