תוכן

יד) הנה במהדורה קמא באות זה ביארתי ענין התלבשות הפרצופים ובאתי שם בדרכים מסובכות ביותר. והוא משום שחשבתי אז שלא לדבר בחיבורי זה כלום מפרצוף גלגלתא דא״ק, מטעם שהרב מעלימו מאד ולא דיבר ממנו אלא בדרך רמז, ולכן כיניתי שם את ב' הפרצופים הראשונים דא״ק בשם ע״ב פנימי וע״ב חיצון ועוד כאלו. אמנם ראיתי לאח״ז כי אינני יכול להמשיך את ביאורי אם לא לבאר איך שהוא גם את פרצוף גלגלתא דא״ק, לכן להלן בפנים מסבירות בענף ט' חזרתי פעם ב' על כל הענין הזה של ההתלבשות של הפרצופים, ובארתי את כל ה' הפרצופים וגם הפרצוף של הגלגלתא בכללם. ולכן אין צורך למעיינים לעיין יותר בכל מ״ש כאן בזה, רק לעיין במקומו בפמ״ס ענף ט' הנזכר, וע״כ לא אדפיסו עוד עתה ובמקומו אתן ביאור כללי לדברי הרב שבענף ז'.
ותחלה צריכים להבין שהרב מדבר כאן מפרצוף הא' דא״ק הנקרא גלגלתא, וע״כ רמז לנו בתחלת דבריו, אשר כוונת המאציל היה לעשות עתה התחלת הויות הכלים להלביש האור לצורך המקבלים שיוכלו לקבל, ולכן בהיות שיצאו בלתי שלימים וגמורים חזרו לעלות לשרשן להתתקן ולהשתלם ועי״כ נעשה כלי, עכ״ל.
והנך רואה שהמדובר הוא עוד טרם התלבשות האור באיזה כלי, ע"כ תבין שהדרוש הזה סובב על התהוות פרצוף הא' דא״ק, אמנם אינו מדבר כאן אלא מבחינת הגוף של הגלגלתא, כלומר באורות המתפשטין מפה ולמטה הנקרא גוף, כי למעלה מפה שהיא המלכות של ראש דפרצוף זה, הנה אין שם כלים כלל.
ודע שסדר התהוות הכלים שכתב הרב כאן בפרצוף הא' דא״ק, הנה זה נוהג גם בכל הפרצופים שבאבי״ע אלא בתוספות ענינים, וע״כ דברים אלו צריכים לתשומת לב ביותר.
וכאשר נמצה בקיצור את הדברים שבענף זה, יהיה לפנינו ז' עיקרים חשובים בסדר התהוות הכלים.
א' כי אחר שנתפשטו עה״ס מפה דא״ק עד הטבור, חזרו ונסתלקו משם ועלו למקורם, דהיינו לפה דא״ק שמשם יצאו, המובא בתחלת הענף.
ב' כי אור המאציל מושפע ובא לתוך הפרצוף בשעת הסתלקות האורות למקורם, במובא בענף ז' אות ז' ד"ה הנה.
ג' כי האורות שנסתלקו הניחו אחריהם בחינת אור עב למטה, שהוא בחינת כלים, כמובא בענף ז' אות ג' ד"ה והענין.
ד' שהאורות הניחו רשימות גם מן אור הזך שבהם, והם נשארו בתוך אור העב. כמובא בענף ז' אות ה' ובע"ח ש"ו פ"ו בד"ה הנה עש״ה.
ה' כי יש הכאה ובטישא מן הרשימות שנשארו בכלים הריקנים עם האור היורד מהמאציל בשעת ההסתלקות, המושפע לאותם הכלים כמובא בענף ז' אות ל'.
ו' שאותם הספירות שעלו למקורם, הנה בבואם שמה הם מקבלים שם התחדשות מן המאציל, שעי״ז חוזרים שוב ומתפשטים למקומם כבתחלה כמובא בענף ז' אות צ'.
ז' שהתפשטות הב' הנזכר אינו בא למקומו ממש כמו שהיה מתחלה, אלא שנתחלפו המקומות, כי חכמה באה לכלי דכתר ובינה לכלי דחכמה וז״א לכלי דבינה והמלכות לכלי דז״א. ונבארם אחד לאחד.
ראשית צריכים לדעת ההתפשטות הזו ממעלה למטה וחזרתם שוב לעלות ממטה למעלה, וכי ח״ו במקום מדומה אנו עוסקים שיתכן בו עליה וירידה. אמנם תראה שהרב מדבר כאן רק מזכות ועביות בלבד. ולמעלה, פירושו רק זכות. ועליה, פירושו ענין של הזדככות, שהספירות מזדככות עד להיות זך כמו המאציל, וזה מכונה עליה אל המאציל. וכן להיפך, ירידה פירושו התעבות. ולמטה פירושו עביות. ועל כן כשנאמר שהאור מתפשט מלמעלה למטה, יהיה הפירוש שהאורות יורדים ממדרגתם הזך ומתלבשים בעביות שהיא בחינת הכלים.
והנך רואה אשר היתד שעיקרי החכמה נשענים עליו, הוא ההבחן בין זכות ובין עביות, ולפיכך אנו צריכים בזה להבנה שלמה ובהירה. וכבר הארכנו כאן בענף א' בענין המלכות הנק' בחי״ד שעליה נעשה הצמצום הא', שהוא מטעם שהמלכות הזאת חשקה להשואת הצורה למאציל, שז״ס דברי הרב ״כשעלה ברצונו וכו"', כי בהכרח נמצא במאציל הרצון לקבל לשפעו ית', והרצון הזה ה״ס הכלי שבו נמדד השפע, כלומר שמקבל לא פחות ולא יותר מכפי שהוא רוצה לקבל, כי אין כפיה אלא בגשמיות. ודע שהרצון הזה מכונה בשם כלי מלכות.
ומתוך שהרצון לקבל האמור אינו באור העליון בהחלט, כי ממי יקבל ח״ו, לפיכך הוא נבחן לריחוק ועביות כלפי אור העליון. אמנם בא״ס ב״ה לא היה זה ניכר כמ״ש שם. אלא לאחר הצמצום נעשה ההבדל הזה בין הכלי לאור.
ולפיכך כשהאור יורד לתוך התלבשות בכלים נק' זה בשם התפשטות ממעלה למטה שפירושו, להתלבש בעביות שבכלים. ובשעה שהאור מסתלק מן ההתלבשות בכלים, מכונה זה עליות האורות שפירושו הזדככות.
וכבר נתבאר בענף ד' ענין ד' בחינות זווג של הכאה שנוהגים במסך בעת הזדככותו, עש״ה. אלא צריכים להבין, מי גורם את הזדככות הזו במסך. וזה נתבאר בדברי הרב בעקודים פ״א בתחילתו, וז״ל: והנה בהתחברות האורות פנימים עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, לכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד, הם מכים זב״ז ומבטשים זב״ז, ומהכאות שלהם אתיליד הויות בחינות כלים, ע״כ.
פירוש הדברים, כי הגם שנעשה זווג דהכאה במלכות של ראש שנקרא פה, שהמסך מעכב על אור העליון מלהתפשט במלכות, עכ״ז אין ענין עיכוב הזה מגולה שם בראש, כי כל מה שנבחן בע״ס של ראש אינו אלא בגוף. וז״ש, שאור העליון מתפשט עד המסך, והמסך מעכבהו מלהתפשט אל כלי המלכות ומחזיר האור לאחוריו, ואור המוחזר הזה נעשה למלבוש על עה״ס של ראש, הנה הלבשה זו וכן החזרת האור מכלי המלכות האמור, אינו מתגלה בראש כלל, אלא בבחינת ״כח״ כמ״ש בע"ח שמ"ב פ"א עש"ה. אבל הן ההלבשה והן הדחיה מתגלים רק במסך שבגוף שנקרא טבור, אשר מהמסך הזה ולמטה נדחה האור ומן הטבור ולמעלה מתלבש האור, וזכור זה היטב.
ותדע שאור הזה הנדחה מן הטבור ולמטה הוא הנעשה לאור מקיף אל אותו פרצוף שממנו נדחה האור. ואור המלובש שם מהטבור ולמעלה עד הפה הוא נק' אור פנימי כדברי הרב בע"ח ש"ו פ״ב וז״ל: דע כי האור כולו הוא שוה בהשואה א', וכאשר רצה לכנוס ולהיות מוגבל תוך הכלי, אז האור ההוא שאינו יכול לכנוס תוך הכלי נשאר מבחוץ בבחינת מקיף, ואור פנימי הוא מאיר מבפנים בכלי ע״ש. הרי שכל אותו אור שהמסך אינו מניחו לכנוס תוך הכלי הוא נשאר מבחוץ בבחינת מקיף, והאור המלובש ומאיר בכלי מהטבור ולמעלה הוא נקרא או״פ.
ובזה תבין דברי הרב כאן שאומר, שמתוך שהאו״פ עם האו״מ מחוברים תוך הפה. כלומר, כיון שבפה שה״ס המלכות של ראש, הנה עדיין אין שם שום הגבלה מחמת המסך, שיהיה מבדיל ומחלק את האורות לאו״פ ואו"מ, כי בפועל עוד אין שם לא הלבשת האורות מן המסך ולמעלה ולא דחיית האורות שממסך ולמטה, כנ״ל. וע״כ נבחן אור העליון בעודו בפה, שאו״פ ואו״מ מחוברים יחד ומאירים שם בלי שום הבדל ביניהם.
וזה אמרו לכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד הם מכים זב״ז ומבטשים זב״ז, ומן הכאות שלהם אתייליד הויות כלים. כלומר, שזה החיבור דאו״מ ואו״פ שבפה, שמשם מאירים שניהם בשוה בבחי' ראש, ע״כ כשמתפשטים משם ממעלה למטה תוך הגוף, אשר המסך שבטבור נעשה למבדיל בין או״פ לאו״מ, כי חלק מהאור השייך לט' ראשונות, דהיינו למעלה מן הטבור הוא מניח לכנוס ולהתלבש בכלי, וחלק האור השייך למלכות דהיינו למטה מן הטבור אינו מניח לכנוס למקומו, הנה אז נעשה הכאה ובטישא בין האו"מ לאו״פ, כי עתה נתגלה הפכיות גדולה ביניהם, כי האו״פ חפץ ומחזיק את העביות דבחי״ד שיש במסך, להיות הכלי שלו המודד כל שבחו וגדלו, והיפוכו הוא האו"מ שהעביות אשר במסך מרחיקו ואינו נותן לו להתלבש בפרצוף ומשאיר אותו מחוץ לפרצוף.
ודע שהאו״מ מתגבר על האו״פ והוא מזכך העביות שבמסך עד שמשוה צורתו למאציל, שמתבטל בזה הכלי של האו״פ ומוכרח האו"פ להסתלק למקורו כדברי הרב כאן. והנה נתבאר היטב שסבת הזדככות המסך הוא מפאת הכאתו של או״מ בו.
ועם זה תבין דברי הרב שכתב, שאור המאציל מושפע לפרצוף בשעת הסתלקות האור, כי הזדככות המסך הנ״ל הנה בהכרח שעובר דרך ד' המדרגות שישנם בעביות, מן בחי״ד עד המאציל שהוא מלכות של ראש הנק' פה. ומידי עברו באותן המדרגות נמצא אור העליון מתפשט למסך ובא עמו בזווג דהכאה, כי אור העליון אינו פוסק אפילו רגע מלהתפשט לנאצלים, כדברי הרב כאן ענף ז' אות ח' ועל כן יש כאן ד' מיני זווגים בדרגות של הזדככותו המוציאות ד' קומות של ע״ס. שבהזדככותו לבחי״ג נעשה הזווג בקומת חכמה, ובהזדככותו לבחי״ב נעשה הזווג בקומת בינה, ומבחי״א קומת ז״א, ומבחי' כתר יוצאת רק קומת מלכות לבד. ומשם מזדכך לגמרי ומשוה צורתו לבחינת הפה, דהיינו המלכות של ראש, שאין שם מבחינת עביות שממעלה למטה כלום. והנה נתבאר עיקר הא' ועיקר הב'.
ועתה נבאר עיקר הג' את אור העב הנשאר למטה, שעליו כתב הרב שהוא בחי' כלי. והענין הוא, כי דבר התהוות עה״ס שמפה דא״ק עד הטבור, הוא מכח האו"ח שהמסך שבפה מעלה שם, אשר או״ח זה מרחיב את כלי המלכות של ראש לע״ס מינה ובה עד הטבור וממשיך שם את ע״ס דאו״י ומלבישם. וכבר ידעת שאו"ח הוא בחי' אור הסתלקות. כלומר, האור שנסתלק ונדחה מהתלבש תוך המלכות הוא שנעשה לאו״ח כנודע, וע״כ הוא בחינת דין ועביות.
וזה אמרו (בענף ז' אות ג') ע״י יציאת האור חוץ לפה הנה אותו אור בחינת הכלים שהוא עב קנה עתה עביות יותר, ועי״כ לא יוכל לחזור גם הוא למקורו כבראשונה, ונתפשט האור הזך ממנו ועלה למקורו כנ״ל. פירוש, אור הזך הוא או״י המלובש באו״ח. אור בחינת הכלים או אור עב, כוונתו על או״ח המלביש לאו״י, שיש בו דין ועביות מעצם התהוותו להיותו אור הסתלקות, ומה גם עתה כי נסתלק האו"י מתוכו, כי נתפשט ממנו ועלה למקורו ונתוספה עליו עביות חדשה, דהיינו ההסתלקות החדשה גם מט״ס הראשונות, שמקודם היה בו בחינת הסתלקות מן המלכות לבדה, וע״כ השיג עתה עביות כפולה. והנה אור עב זה, שפירושו הוא האו״ח שנתרוקן ממנו האו״י אחר שהלבישו, הנה הוא עצם הכלים המיוחסים להתפ״א דא״ק. ונתבאר עיקר הג'. וזכור זה היטב, כי כל הכלים שישנם בפרצופין שבכל העולמות, נעתקים מהכלים ההם ונמשכים הימנם.
עתה נבאר עיקר הד' שהם הרשימות שנשארו מהאו״י שנסתלק, שהרב אומר כאן שיש בטבע האורות להשאיר רושם שלהם למטה במקום שהיו שם בראשונה. והנה טעם הדבר הוא, כי אין העדר ברוחני אפילו כלפי המקבלים, וז״ס מעולם לא זזה שכינה וכו'. ולפיכך, אם אור העליון התלבש פעם באיזו מדרגה, אי אפשר עוד שיאבד אותו האור מהמדרגה ההיא, והגם כי ההסתלקות שנעשתה במדרגה היא לצורך תוספות אור, עכ״ז לא יצוייר ההעדר הזה אלא בבחינת רשימו, שפירושו הוא שהאור כולו בכל גדלו ולכל פרטיו ישנו שם גם עתה, אלא שהמקבל נמנע עתה מלהרגיש אותו עד שתתגלה אותה תוספת אור הרצוי. ואע״פ שנאמר שהאור עלה למקורו, הפירוש הוא כמו מדליק נר מנר ואין הראשון חסר מאומה, כי ענין עליה למקורו היא סבה מיוחדת לתוספות אור, ועם כל זה נשאר האור הראשון בכל גודל שלימותו, אלא מבחינת העלם כלפי המקבל בשיעור כזה המספיק להופעתו של תוספות האור הרצוי.
ועם זה מובן שרשימות אלו נחשבות מכל הבחינות כמו האור הראשון שממנו נשארו, להיותם באמת אותו האור בעצמו כנ״ל. וז״ש הרב שהם אור של רחמים כמו האו״י וכו', ונתבאר עיקר הד'. ומ״ש הרב אשר הרשימות הללו הם בשביל להאיר לתחתון כמו חשק אמא לבנים, יתבאר לפנינו בעיקר הו'.
עיקר הה', דהיינו ההכאה מן הרשימו עם האו"ח היורד זב״ז. כבר ידעת ענין ד' הקומות של ע״ס היוצאות על המסך בשעת הזדככותו, דהיינו בזמן הסתלקות האורות למאציל כנ״ל בעיקר הב' ע״ש. גם ידעת דבר הרשימות שנשארו בכלים הריקנים שהניחו שם האורות אחר הסתלקותם. ותדע שהם הפכים זה לזה, כי הרשימות הללו שנשארו מאור הראשון שיצא מפה של הא״ק, שהזווג היה בעביות מסך דבחי״ד שקומתו היה עד אור הכתר, הנה כן גם הרשימות שנשארו ממנו יש להם קומת כתר, ומלובשים בחלק מהכלים שנשארו מן האו״ח דבחי״ד המגיע עד קומת כתר דאו״י, מטעם שהם באמת אותו האור עצמו כנ״ל בעיקר הד'. ואותן הקומות שיצאו בשעת זיכוך המסך לג' בחינות ראשונות הן קצרי הקומה כלפי אלו הרשימות, שהרי אפילו הקומה דבחי״ג היא רק עד החכמה וחסרה אור הכתר, וע״כ הם כולם בחינת אחור כלפי קומת כתר שברשימות. ונודע שאחור ופנים הם הפכים זה לזה. ועוד, שכל אותן הקומות שיצאו בשעת ההסתלקות המה בחינת דין להיותם באים מסבת הסתלקות, אבל הרשימות הם אורות של רחמים, ורחמים ודין המה הפכים זה לזה.
ולפיכך כשהארת הזווג מד' הקומות הנ״ל באה ומתפשטת בפרצוף לתוך הכלים הריקנים, פוגשים שם התנגדות מכח הרשימות הנ״ל המלובשים בכלים ההם, כי אין ב' הפכים יכולים להיות בנושא אחד, ומכונה זה שהם מכים ומבטשים זה בזה.
ויש מעלה ברשימו שאין באו״ח היורד, ויש מעלה באו״ח היורד שאין ברשימו. כי המעלה שברשימו היא שיש לו קומת כתר והוא אור של רחמים, אבל האו״ח היורד מהזווגים שנעשו בזמן ההסתלקות המה בחינת אחורים כלפי קומת כתר והמה בחי' דין. אכן יש מעלה גדולה לאו״ח היורד, להיותו בא עתה מן הזווג העליון הנעשה על המסך שנזדכך, מה שאין כן הרשימו שכבר נסתלק הזווג העליון שלו, כי המסך של בחי״ד כבר נזדכך ואינו.
אמנם המעלה הזו שיש לו לאור חוזר היורד על הרשימו, היא גדולה יותר ומכריעה על מעלת הרשימו. ולפיכך מתגבר האו״ח על הרשימו וניצוציו באים ומתלבשים בכלי הריקני, והרשימו אשר שם שאינו יכול להיות עמהם בנושא אחד מוכרח לצאת משם, והוא עולה ממעל לכלי וחופף עליו בסוד תגין. וענין זה נעשה בכל ספירה וספירה שבע״ס אלו שמפה דא״ק עד הטבור שלו.
עתה נבאר עיקר ו', דהיינו מה ואיך מקבלים הספירות בביאתם למאציל. וצריך שתדע, שענין עליות הספירות למאציל, אין הפירוש שע״ס דפרצוף עצמם נעתקים ובאים לראש, דא״כ היה הפרצוף כולו מתבטל לגמרי, אלא שאין עליה והזדככות נוהג בכלים לגמרי, ורק ענין התכללות יש כאן, אשר עיקר העולה הוא רק המסך שבכלי המלכות עם האו״ח שבו, כי עליה פירושו הזדככות והשואת הצורה לעליון, ובהיות המסך מזדכך מהעביות דבחי״ד עד שנאבד ממנו כל בחינת העביות שממעלה למטה שנק' עביות דגוף, ולא נשאר בו יותר רק העביות שממטה למעלה שנקרא בשם עביות של ראש, הנה נבחן זה שעלה מן הגוף אל הראש. כלומר, למסך שבמלכות של ראש, כי להיות עביותו שוה למלכות של ראש נמצא נכלל עמה לאחד ממש, כי כל ההבדל שברוחניים הוא שינוי הצורה, כי שינוי צורה המתחדש ברוחני הרי הוא נחלק מחמת זה לשנים, דהיינו צורת עצמו וצורה המחודשת ויש כאן עתה ב' רוחניים. ואם אמנם נתבטל אח״כ מרוחני הב' השינוי צורה שבו, הנה חוזרים שוב לאחד כמו שהיו, וזכור זה.
וכמו כן המלכות דראש שנק' פה והמלכות דגוף שנקרא טבור, היו מתחלה רק בחינה אחת ממש, והיינו בטרם שנתפשטה המלכות דראש לע״ס מינה ובה ממעלה למטה לבחינת גוף, ורק בעת שנתפשט הפה לע״ס מינה ובה עד למלכות דגוף שנק' טבור, נבחן עתה שנתחלקה המלכות של ראש לב' בחינות: א' היא בחינתה עצמה, שהיא בחי' עביות שממטה למעלה. ב' הוא שינוי הצורה שנתחדש עתה בה, דהיינו צורת העביות אשר יש בה בחינת התלבשות, שזה נקרא בחי' עביות שממעלה למטה המכונה טבור.
ומובן עתה מאליו שבשעה שהטבור אובד בחינת העביות שממעלה למטה שלו, הנה הוא שב ונכלל לאחד ממש עם הפה כמו שהיו מתחלה אחד, והבן זה היטב כי זהו החוק של ״התכללות״ הנאמר ברוחניים.
ובזה תבין ג״כ דבר התכללות הטבור, דהיינו המסך שבמלכות דגוף בכל ספירה וספירה שבע״ס דגוף. כי נתבאר שהמסך הזה מזדכך ובא בד' מדרגות עד ביאתו לפה דראש שנקרא מאציל, וע״כ בעת שנזדכך מבחי״ד לבחי״ג שהוא בחינת ז״א נמצא נכלל בשש הספירות של ז״א, כי השואת הצורה עושה את הטבור והז״א לאחד ממש. ואח"כ כשמזדכך מבחי״ג לבחי״ב שהיא בחינת ספירת הבינה נמצא נכלל עם ספירת בינה לאחד, וכן כשמזדכך לבחי״א נכלל עם ספירת חכמה, וכשמזדכך אל בחינת ספירת הכתר נמצא נכלל עם הכתר לאחד ממש, עד שנזדכך מכל העביות דבחינת התלבשות הנקרא ממעלה למטה, הנה אז מגיע ובא לפה דהיינו לבחינת המסך שבמלכות של ראש, כי השואת הצורה עושה אותם לאחד כנ״ל.
והנך מוצא שבשעה שהטבור בא אל הפה ונכלל עמו לאחד, הנה אז הביא שמה כל עה״ס דגוף ממש, אלא מבחינת התכללות מבחינת מה שנתיחדו עמו כאו״א מידי עברו בתוכם בשעת ההזדככות שלו עד שהגיע אל הפה.
וגם זה צריכים לזכור כאן שאי ענין העדר נוהג ברוחני, וע״כ תבין הענין של התכללות האמור, שאין הפירוש שנתיחדו לאחד כל כך עד שנאבדה לו לגמרי כל צורתו הראשונה, אלא שגם אז נשאר בו בחינת רשימו מן צורתו הקודמת כנ״ל בעיקר הד' עש״ה. אבל אין ברשימו זו שום גילוי כלל והוא שקט לגמרי, באופן שאין מציאותו ניכרת.
ובזה מובן שבעת שנזדכך מבחי״ד לבחי״ג והוא נכלל בספירת ז״א, הנה לא נאבד ממנו התכללות ז״א אפילו אח״כ שנזדכך לבחי' ב' ונכלל בבינה, והיינו רק שנשאר בו רשימו מבחי' ז״א שהיה כלול בו מקודם לכן, ועד״ז תבין בכל מיני התכללות.
וע״פ כל המבואר עד הנה מתבהרים לנו דברי הרב כאן ענף ז' אות צ' אמנם אחר קבלת אלו הספירות מהמאציל חזרו למקומם חוץ מן הכתר כי אחר שעלה הטבור ונכלל בפה, שהוא העלה שמה כל הספירות, הנה נתייחד במסך שבפה לאחד ממש כנ״ל. ונודע שאור העליון מזדווג עם המסך שבפה בבחינת זווג דלא פסיק ומעלה או״ח ממטה למעלה. ולפיכך גם המסך דטבור שעלה לשם, הנה גם הוא נכלל בזווג הזה ביחד עם המסך שבפה, והנה אז מתחדשת העביות שבמסך דטבור, וגם הוא מעלה או״ח ממטה למעלה ומלביש על אור העליון כמו המסך שבפה, כי כלול עמו לאחד כמבואר.
אמנם תיכף עם זווגו באור העליון נתעוררו כל הרשימות שהיו כלולות בו במסך דטבור, ועלה בהם אותה בחינת התלבשות שלהם מהעביות שממעלה למטה בהיותם באים מספירות גוף. והבן זה היטב, כי בעת שהיה המסך זך לגמרי בלי שום עביות, לא היה שום כח והכר כלל לרשימות של הספירות דגוף שהרי אין שם עביות כל עיקר, אבל אחר התכללות המסך בזווג של ראש והשיג שם עכ״פ את העביות שממטה למעלה, שהגיע גם לספירות הכלולות בו, ובהיות שאלו הספירות כבר היו בבחינת התלבשות שהרי באו מהגוף, לכן אותה העביות שממטה למעלה אשר קבלו מהראש, נתהפך בהם לבחינת עביות שממעלה למטה דהיינו מבחינת גוף.
ונמצא שבו בעת שהמסך של הטבור עלה לפה ונכלל עמו בזווג העליון, נתחדש בו תכף שינוי הצורה שהיא הבחי' ממעלה למטה שנתגלה בספירות הכלולות בו, ונמצא שהוא יוצא תיכף מן התכללותו שבפה, כי נגלה בו צורת הטבור, כלומר בחינת מלכות דגוף.
וזה אמרו אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל חזרו למקומם דהיינו אל בחינת ספירות דגוף כמו שהיו בתחלה, כי בשעה שהיה נקי מעביות לגמרי נמצא מתיחד ונכלל במאציל הוא הפה, אכן אחר שנכלל עמו בזווג העליון וקבל באו״ח שלו שהעלה את האור העליון, הנה תכף נתגלה בו בחינת ההתלבשות הכלולה בספירות שבו, דהיינו בחינת גוף. וזה נבחן שיצאו מבחינת ראש וחזרו לבחינת גוף.
ובזה תבין דברי הרב ענף ז' אות ה' ״שיש בטבע האורות להשאיר רושם שלהם למטה במקום שהיו שם בראשונה וכו' כי לעולם בטבע העליון להאיר לתחתון ויש לו חשק להאיר בו כמו חשק אמא לבנים ולכן מניח רשימו בו״. עכ״ל.
ותבין זה היטב עם המתבאר לעיל, אשר הרשימות של עה״ס דגוף שהניחו שם האורות אחר הסתלקותם, הנה הם נתכללו במסך מידי עברו בתוכם, שבזה העלה אותם אל המאציל שהוא הפה, ושם נתכללו בזווג העליון שאינו נפסק משם לעולם וקבלו שמה האור העליון וחזרו למקומם אל הגוף כבתחילה. ונודע אשר התפשטות זו נבחנת לפרצוף חדש המכונה פרצוף ע״ב דא״ק שהוא תחתון להתפ״א הנקרא פרצוף גלגלתא דא"ק, הרי שמאותם הרשימות אשר הניחו האורות אחר הסתלקות שלהם בהתפ״א, נתפשט ויצא התפ״ב הנקרא ע״ב דא״ק שהוא תחתון להתפ״א. וזה אמרו ״ולכן מניח ומשאיר רשימו בו כי לעולם בטבע העליון להאיר לתחתון" כי מרשימות הללו יצא פרצוף התחתון הנקרא ע"ב, כנ״ל. ומ״ש שזהו טבע בעליון, הוא רומז בזה ענין הלידה והשתלשלות הפרצופין זה מזה שנשרשו כאן ונעשה טבע מחוייב לכל הפרצופין שבעולמות אבי״ע. והנה נתבאר היטב עיקר הו'.
ועתה נבאר עיקר הז' במ״ש שבהתפ״ב הנזכר לא חזרו הספירות למקומם ממש, אלא שנתחלפו המקומות, שבא החכמה לכלי דכתר והבינה לכלי דחכמה וכו' שצריכים להבין מהי הסבה לחילוף מקומות זה.
והענין הוא, כי כבר ידעת שכל התפ״ב הזה לא יצא זולת ע״י הרשימות שהניחו האורות אחר ההסתלקות שלהם, וכיון שבחי״ד לא השאירה רשימו כמ"ש הרב בענף ז' אות ע' הרי נמצא הרשימו דבחי״ד חסר במסך דטבור שנכלל בפה ואין שם אלא עד הרשימו דבחי״ג, וע״כ כשקבל את העביות מהמסך דראש לא היה לו לקבל יותר מהעביות דבחי״ג. ונודע שהזווג היוצא על עביות דבחי״ג אינו מעלה או״ח רק עד החכמה ואינו מגיע לכתר, וע״כ נמצא אור הכתר נשאר במקורו ולא יצא בהתפ״ב אלא מחכמה ולמטה, ולפיכך החכמה מתלבשת בכלי עליון שבפרצוף שהוא הכתר ואור הבינה בכלי שלמטה ממנה שהוא כלי דחכמה וכו' עד שאור המלכות נתלבש בכלי דז״א והכלי דמלכות נשאר שם בלי אור.
ובמתבאר עד הנה תבין ביותר את ענין הכאת או״מ ואו״פ זה בזה שכתב הרב המובא לעיל דף קל"ב ד"ה וכבר עש״ה. והנה נתבאר שם שאו״מ התגבר על אור פנימי כי זיכך את המסך והאו״פ נסתלק מן הפרצוף, והוא משום שהמסך עיכבהו מלהתפשט בפרצוף מטבור ולמטה למקומו עש״ה. ולכאורה יש לשאול, מה הועיל לעצמו בזיכוך הזה שעשה, וסוף סוף אין האו״מ מתפשט בשום פרצוף מטבורו ולמטה כנודע.
ועתה תבין זה, כי נתבאר שהמסך דטבור שנזדכך ועלה לפה נתחדש שם בזווג עם אור העליון מבחינת עביות שממטה למעלה עד לקומת חכמה דאו״י, ואח"כ חזר למקומו ונתפשט בע״ס דגוף, שהתפשטות זו נק' פרצוף ע״ב דא״ק. הרי שאותו המסך דטבור שעכבהו לאור העליון ולא הניחו להתפשט אף משהו מלמטה מטבור בהתפ״א, הנה עתה ע״י התחדשות הזווג נתפשט ממנו ולמטה פרצוף שלם ברת״ס שהוא פרצוף ע״ב דא״ק, כמבואר. ונמצא אשר כל האור הנמצא בפרצוף זה הוא חלק מאו״מ דהתפ״א, שזיכך את המסך והביאהו בהתפשטות חדשה זו. והנך רואה כי האו״מ הרויח הרבה בפעולת הזדככות זו שעשה.
גם תבין בזה את מקומות ההלבשה, שפרצוף ע״ב הזה מלביש על פרצוף הא' הנק' פרצוף גלגלתא דא״ק, וכן כל הפרצופין. כי זה הכלל, שמקום הסתכלות ב' דעליון הוא מקום הסת״א של התחתון, כי מקורו של לידת פרצוף ע״ב הוא המסך דטבור דפרצוף הא' שנזדכך עד להשואת הצורה לפה שהוא כלי המלכות דראש, ונתחדש שם בעביות דבחי״ג ונזדווג והלביש לאור העליון עד החכמה כנ״ל.
ונתבאר כי תיכף עם התכללותו בזווג המסך דפה נתגלה בו שהוא בחי' טבור ובחינת גוף, וע״כ יצא משם למקומו, כי שינוי הצורה מבדיל ומפריד את הרוחניים עש״ה. לפיכך נבחן שירד למקום החזה של פרצוף הא', כי לא נתגלה בו יותר מבחי״ג דגוף, ובחי״ג של הגוף מכונה חזה כנודע. ואז כשבא למקום החזה התפשט אליו אור העליון בזווג דהכאה על בחי״ג שלו, והעלה או״ח ממקום החזה ולמעלה והלביש לאור העליון עד החכמה, והוא לבחינת עשר ספירות של ראש. ואחר כך נתפשטה המלכות דראש הזו לעשר ספירות מינה ובה ממעלה למטה לבחינת גוף.
והנך מוצא שממקום החזה ולמעלה יצאו עה״ס של ראש דפרצוף ע״ב הזה שהמלכות של ראש עומדת ממש במקום החזה דפרצוף הא' כנ״ל, הרי שמקום הפה דע״ב הוא במקום החזה של פרצוף גלגלתא דא״ק, ומחזה ולמטה נתפשטו עשר הספירות דגוף של הע״ב שהוא בערך כמו מטבור ולמטה דפרצוף הא'.
וכמו שנתבאר בפרצוף ע״ב, כן סדר ההתלבשות בכל הפרצופין, כי כל סדר הנ״ל בלידת ע״ב נוהג בכולם.
ועם המתבאר תבין ג״כ מ״ש הרב בע"ח היכל א״ק ש"א ענף ד' ד"ה והנה אחר שנתגלו וז״ל: אמנם נשאר מקום פנוי בין או״מ של היושר דא״ק אל הכלים ואו״פ דיושר שבו, ושם נתהוו ונאצלו כל העולמות, אשר כולם נתלים ונאחזים בזה הא״ק וממנו יצאו.
והנה לכאורה קשה להבין, למה כל הפרצופין עם העולמות כולם נמצאים מפסיקים בין האו״מ דא״ק אל פרצוף א״ק עצמו. ועם הנ״ל תבין זה היטב, כי נתבאר שאותו השיעור של אור העליון שהמסך דטבור של א״ק לא נתנו להתפשט למטבור ולמטה דא״ק, הוא נשאר מבחוץ לא״ק בסוד אור מקיף, והוא שיעור גדול מאד ומאד, כי זה כל ההפרש מא״ס ב״ה אשר שם הגיע האור גם למלכות שז״ס שאורו הפשוט ממלא לכל המציאות, ובין הא״ק שבו נתקן המסך בתוך כלי המלכות המעכב על אור העליון מלהתפשט במלכות, שמשום זה החסרון נחשב פרצוף א״ק לבחינת קו דק של אור כלפי א״ס ב״ה בדברי הרב שם.
והנה נתבאר לעיל שאו״מ זה זיכך את המסך ההוא של הטבור עד שהעלהו אל הפה, ומשם נתחדש בזווג עליון והוציא את פרצוף ע״ב דא״ק. גם נתבאר אשר כל האורות שיצאו בפרצוף ע״ב הזה הוא חלק של האו״מ דא״ק עש״ה. והנה ממש כסדר הזה שנתבאר אצל לידת ע״ב מפרצוף הא', כן סדר לידת הפרצוף הג' של א״ק מפרצוף הב', וכן הד' מהג' וכן כל פרצופי אבי״ע, שכולם נולדים ויוצאים על ידי הזדככות המסך דטבור של העליון שלו המתחדש במלכות דראש שבעליון, ומשם יורד ומתפשט לפרצוף חדש המכונה בן לפרצוף הקודם.
הרי שכל הפרצופין שיצאו למטה מא״ק הם כולם חלקים של האו״מ דא״ק, שהולך ומשתלשל מפרצוף אל פרצוף על ידי הזדככות המסך דטבור כנ״ל, והוא מתפשט ומתלבש בהם עד גילוי הנשמות שבעולם הזה ועד שיקבלו תיקונם המלא בגמר התיקון, אשר אז תהיה מוכשרת המלכות לקבל האור העליון כמו בא״ס ב״ה, כמו שאיתא א״ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה, שהוא סוד המלכות דא״ס ב״ה שעליה נעשה צמצום א'. וכשיקוים זה, אז נמצא שאו״מ דא״ק נתפשט ונתלבש במלכות שמטבור ולמטה דא״ק. באופן, שבכל אלו ריבוי הפרצופין שנשתלשלו בעולמות ואחר כך בנשמות ואח״כ בכל זווגי זו״ן, המתגלים ע״י המע״ט של הצדיקים עד לגמר התיקון, הנה הם כולם פרטים וחלקים של האו״מ דא״ק, וכל הפרטים הללו במילואם ממשיכים בבת אחת את אור העליון אל המלכות דא״ס ב״ה, המכונה בת זוגיה דא״ס, והבן זה מאד ומאד.
וזה אמרו (בע"ח הנ"ל) א״ק הזה ממלא בעגול ויושר שלו את כל מקום החלל והאויר הפנוי שבתוך הא״ס ב״ה שרומז בזה על בחינת המלכות דא״ס שבה נעשה סוד הצמצום א' שנעשתה שם לבחינח חלל פנוי. וזה שמסיים שם ״אמנם נשאר מקום פנוי בין או״מ של אור יושר שבו אל הכלים ואו״פ של היושר שבו ושם נתהוו ונאצלו כל העולמות אשר כולם נתלים ונאחזים בזה הא״ק וממנו יצאו״ כלומר שכולם יצאו מאו״מ שלו כנ״ל. והמה עתידים בגמר התיקון להמשיך את או״מ הזה לפרצוף הפנימי שלו למקום שמטבור ולמטה שלו כמבואר. ולפיכך נבחן עמידת כל העולמות בין האו״מ שלו אל האו״פ שלו, כי זה כל שיעור החסרון וזה כל שיעור התיקון.