ואפרש המאמר בקיצור. אמר: יראה דאיהו עיקרא [וכו']. "רב" -שאין שיעור לכחו כלל, כי אין לו גבול כמו הספירות. "ושליט" -בסוד היחוד השולט על הספירות. ועם כל זה הוא השורש של כל העולמות, כי כל העולמות אינם אלא גילוי מה שמתוקן כבר השלמות בא"ס ב"ה.
"וכלא קמיה כלא חשיבי" - הוא מה שנתפרש בסוד הידיעה והבחירה, שכל מציאות העולמות אינם אלא כמי שחולם חלום ויראה דבר בדמיון, כך הכח השלם של א"ס ב"ה שאין בו זמן - נראה לפי דרך הזמן, וכשרוצים להסיר מזה הדמיון - הרי אין המציאות1 כלום, וסוד זה (תהילים ע"ג, כ) "כחלום מהקיץ אדני בעיר צלמם תבזה", כי אין מעשה הס"א כלום, כי כבר עובר דמיון זה ואינו כך, וזהו "כלא חשיבי". והוא סוד: "כל הגוים כאין נגדו", כי אינם נמצאים אלא בבחינת "לא" זה, ובאמת ישראל אינם כך, כי הם לפי שורש הטוב, שהוא טובו יתברך שמו הנמצא בפועל ממש2. כלל הענין הזה - כמו מי שיסתום חלון חדר אחד בזכוכית בעל גוונים, והשמש מכה בו לפי עצמו כלי שינוי - ונראים בחדר עמה מיני גוונים וריקומים יוצאים מניצוצי השמש עצמו כאלו הוא מרוקם כך. ומי שהוא בחדר לא יוכל לראות אלא כך, ואי אפשר להבין הניצוץ ההוא בדרך אחר, כן הא"ס ב"ה פועל בדרך שלמותו, ושם לפניו מסך הצמצום, שבו תלויים כל הגוונים האלה, והם כל חוקות הטבע מראש ועד סוף. וכל הדברים האלה הם לפי הא"ס ב"ה בדרך אחר ממש, שאי אפשר לנו להבין אותם איך הם, אלא זה ידענו, שכל אלו הדברים הנראים לנו במציאות שהם כך - אין זו ענין הדברים ההם כלל, כי אם ענין נעלה מזה הרבה. אלא לפי הזכוכית הסותם השמש - הוא נראה לנו כך. כך ענין הזמן איננו כלל אלא מה שאנו מדמים הטבע כמו שנראה לנו לפי הצמצום. הלא נראה - בחלום עצמו
יראה לנו שעברו ימים ושנים בתוך חלום אחד, והחולם נראה לו שהוא כך ממש. כך אנחנו בהקיץ בעניני הטבע אנו משערים מה שאנו רואים, וקוראים לזו השיעור - זמן, כאלו יכול להיות שעה אחת או רגע אחד, כשני החלום שהם באמת רגע אחד, והבן היטב.
"ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה" - זאת היא הכונה שצריך לכוין בתחלה, להתעלות במחשבתו בגדולת רוממותו יתברך שמו, וזה סוד: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", שצריך לשוטט במחשבתו להסתכל ברוממותו יתברך שמו, ומשם לבוא אל כוונת היראה במקומה בספירות.
הנה עד כאן אמר בכלל, ואח"כ רצה לפרש, ולפיכך אמר: "וי אי אימא וי אי לא אימא". ואמר: "באתר דיראה קדישא שרי", ולא אמר :"באתר דיראה קדישא", או "באתר דאית יראה", או "דאקרי יראה", אבל מדבר כאן על מקום הגילוי, שהיראה שורה שם בסוד הישיבות של הגן עדן, כמוזכר למעלה.
וצריך שתדע, שהגן עדן מאיר ממש על ארץ ישראל, ועל כן מה שמתגלה שם בסוד הישיבות, יורד למטה בארץ ישראל. וסוד זה "אין תורה כתורת ארץ ישראל". וזה סוד "וזהב הארץ ההיא טוב", שהכל בסוד היראה. וכבר שמעת שסביב לגן עדן יש היראה הרעה של העונשים, ולכן אמר: "מלרע", ולא אמר "לתתא", כי ארץ ישראל נקרא למטה ביושר, אך מלרע ר"ל לגבי החיצונים, והוא למטה מגן עדן, אך - לצדם כנ"ל "אית יראה רעה דלקי ומחי" זהו קליפת נגה שהיא כוללת כל הבחינות העונשים, וזהו עיקר פעולתם מתחילה. כי כמו שנבראו מלאכי השרת להוציא פעולת החסד לפועל, כן הס"א להוצאת פעולת הגבורה. ועל כן הוא הכלי שהקב"ה מעניש, וזהו :"דלקי ומחי". ולפי שהם העונשים הנ"ל בסוד ת' של דעת - מלקות ומיתה, על כן אמר "דלקי ומחי". אך מעצמו מפני רוע תכונתו מקטרג גם כן, ור"ל מביא המכשולות לבני אדם שיכשלו ח"ו. והוא ענין "השטן מקטרג", וגם זה נמשך מהיותה משרתת הדין. אבל העיקר הראשון הוא להעניש מי שצריך, והשני נמשך לפי רוע מזגה מפני צאתה מן הדין - לבקש תמיד להכשיל אפילו אותם שאינה יכולה להענישם, שאינם ראויים לעונש, אבל מבקשת להביאם לידי עונש ח"ו. והנה בתחלה סודה - יראה רעה, שהיא כוללת כל העונשין, אך אינה עושה אותם, אבל באמת מפחדת לבני אדם מפני הרע המזומן בה. אבל הפעולה ממשית של העונש - עושה אותה בחיבור הג' קליפות קשות אחרות, כשהיא מוציאה אותם, שהרי ממנה יוצאים בדרך הדרגה, ונותנת לכל אחד פעולתה. היא נכללת עמהם גם כן בפעולתה הפרטית, ובין כולם הם ד' מיתות בית דין ממש בפועל. ואז נקראת רצועת מלקות. ומי שמתירא מן העונש ומלקות, נקרא שירא מן הנגה, לפי שאינו ירא מן המעשה, אלא ממה שיכול להיות.
והנה כבר אמרנו איך בצאת היראה מן המלכות מתפרטת לשני דרכים, ומי שירא מן החיצון - זה אינו מעורר כלל כל הילוך היראה שזכרנו למעלה, המתחלת מעתיק ובאה עד מלכות, ומשם לגן עדן, הנקראת יראת ה' לחיים כנ"ל, אלא שורה עליו יראה רעה, שהיא נוגה. אבל האמת, שבהמשך שורה עליו גם כן הקליפות האחרות המתנהגים ממנה, והיא המתעוררת ראשונה, ומקבלת כח מן היראה ההיא. ואז מעוררת הג' קליפות אחרות בכח הזה שקיבלה, ושורות עליו. אבל יראת ה' אינה שורה כלל, שלא תאמר שיוכל לעלות משם ממילא אל היראה הפנימית, או שסוף סוף גם היא תתעורר מכח היראה הזאת, כי אדרבא מתרחקת והולכת, כי הם ב' צדדים ממש מתרחקים זה מזה. ולכן חזר ואמר; "ולא יראת ה' ".
ותראה שהזכיר הדברים להפך ממה שהזכיר למעלה. למעלה אמר: "אית יראה רעה", ואח"כ "ואיהי רצועה", וכאן אמר "רצועה יראה רעה ולא יראת ה' ". והסוד הוא, כי היראה הקדושה ודאי יש לה מרכבותיה, והם ד' יסודות הקדושים מצד שם הוי' ב"ה כידוע. וגם יראה רעה יש לה מרכבותיה, והם הם הרצועה כנ"ל. ובאמת הם ד' יסודות רעים הגורמים כל פחד ויראה של הרשעים. ועל כן כשאדם ירא יראה רעה - מגיע ההתעוררות אל היראה הרעה הזאת, ומפשטת מרכבותיה הרעים, ושורים על האדם, והיא עליהם. וזהו "רצועה יראה רעה" - המרכבות הרעים, והיא עליהם. אך לא תחשוב שכן יתעלו הדברים, שישרה על היראה הרעה יראת ה', כמי שרוכב על סוסו. כי אינו כך, אלא יראת ה' מתרחקת כשישרו אלה על האדם, ריחוק ממש, ריחוק על ריחוק. וכמעט שהיא יותר רחוקה ממה שהיא - ממי שלא ידע עדיין בטיב שום יראה, שתוכל להתקרב לו כשידענה, אבל זה כבר הרחיק אותה לגמרי.
"ובגין כן אתר דאקרי" וכו' - שהוא ראשית דעת ממש כנ"ל. "וע"ד אתכליל הכא פקודא", פירוש - שנכללה כאן יראה בבחינת ירא שית, בסוד "יראת ה' ראשית דעת", לפי שזהו באמת עיקר התורה שתהיה יראה, ושתהיה הבחינה הזאת שמשם והלאה המעשים הטובים עולים עד א"ס ב"ה ממש. ואמר "דא עיקרא ויסודא", פירוש - שכל המצוות הם עשויות לתקן המאורות העליונים, שהם יחודו ית"ש. וה"ס "בכל קראינו אליו - ולא למדותיו", שהכוונה צריכה להיות תמיד אל א"ס ב"ה בבחינת יחודו, לגלות היחוד על המדות, לא על ענין המדות לבד, פירוש - על הנהגת השכר והעונש, כי לא די שיהיה טוב לטובים ורע לרעים, אלא שכל רע יחזור לטוב. והנה אי אפשר להגיע לזה אלא בכח היראה האמיתית - יראת ה' שהיא לחיים כנ"ל. שאם לא כן, שאפילו הוא ירא יראת העונש, הנה אין מעשיו אלא להינצל מן הרע, אך לא לתקן המציאות כולו, שהוא עיקר הכוונה. ועל כן אמר "מאן דנטיר", פירוש - על כל פנים מצוות בלא יראה כלל אינם כלום, כי הלא יהיה בדרך יראה הפנימית או דרך יראה רעה, הכל נקרא (שכרתם) בעבודה, ויש עליו עול מלכות שמים ומעשיו פועלים. אלא שאם הוא יראה רעה, אינו פועל אלא דרך המדות להביא השכר ולהרחיק העונש, עם כל זה אינו רשע, ויש בידו מעשים. ועל כן חזר ואמר "מאן דנטיר", כי מלבד שהיסוד בכל המצוות היא היראה הפנימית, הנה בכלל "מאן דלא נטיר יראה לא נטיר פקודי דאורייתא" כלל, כי אין שם מצוות עליהם כלל, כי הוא חוץ לגמרי מן העולמות העליונים, ומן הפעולה בהם. ותראה שלא אמר מאן דנטיר יראה וכו', אלא מאן דנטיר יראה סתם, והכוונה כמ"ש.
"דהא דא תרעא דכלא", שער נקרא מה שמכניס האדם, שיהיו פעולותי עושות רושם למעלה, ומי שאינו נכנס - פעולותיו אובדות כאין ממש.
ואמר "ובג"ד כתיב בראשית ברא" כו', זהו יראה ודאי. אבל הזכירה במלת ראשית, ולא במילה אחרת, כדי להודיענו שלא לעשות עיקר אלא מן אותה היראה שנקראת ראשית.
ואמר "מאן דעבר על דא", פירוש: התורה שמה לצד אחד מצוה אחת, ולצד שני העונש של מי העובר כל המצוות ביחד, להודיענו שבאמת מצוה זו היא מצוה אחת - יסוד של כל התורה כולה. וכך מי שהורס בנין אחד אבן אבן בפני עצמו, עד שהורס הכל, כמו מי שמסיר היסוד והכל נופל, על כן מי שעבר על יראה - אינו עובר כי אם על מצוה אחת, אבל העונש של העובר על זה הוא העונש הראוי למי שעובר על כל המצוות.
וזה שאמר "ועונשא דמאן דעבר על דא האי רצועה בישא", שמי שאין לו יראה כלל צריך שכל הרצועה הרעה שלא נתירא אפילו ממנה - שתלקה אותו. כל שכן שא"ס ב"ה מתרחק ממנו, וזה פשוט. אבל מלבד זה צריך לו העונש של כל העבירות ביחד, וזהו שסיים "האי עונשא למאן דעבר על פקודי אורייתא". פירוש - על שאר המצוות, כל אחת כראוי לה. וכולם באים על העובר על היראה.
וז"ש "וכתיב לבתר יראה ראשית". אם כן נידון מינה, כיון שהזכיר עונש כל אחד לבד, שזאת האחת היא כנגד הכל. ועם כל זה לא יסור מענינינו שהזכיר היראה בשם ראשית, לומר שאף על פי שאי אפשר לומר שמי שיעבור על היראה הפנימית יהיה חייב כל ד' מיתות, כיון שיש לו יראה מאיזה צד, אף על פי כן אומרים זה: שאם אינו חיוב ממש - גם הוא קרוב לו. אך החיוב ממש - למי שאין לו יראה כלל. ולמי שאין לו הפנימיות - יהיה מה שהוא קרוב לזה, אבל בבחינה אחרת - בהסתלקות אור א"ס ב"ה ממנו (וכדומה ) שזה הענין שאמר אחר שביאר היסוד הזה כראוי "מכאן ולהלאה שאר פקודין דאורייתא". עד כאן פירוש המאמר, והבן אותו היטב.
1של "דרך הזמך. אבל לא שעצם המציאות הוא דמיון. רק שהמציאות נראית לנו בדרך אחר ממה שהוא בא"ס ב"ה.
2 הבריאה נחלק לב': "דרך הזמן" שהוא בחינת "כלא תשיבי". ומזה באים אומות העולם. ב - לפי פעולת טובו ית' הפועל תוך הבריאה (ענין הקו). ומזה - ישראל. ובהקשר זה נאמר על האומות: "כאין" נחשבו.