תוכן

קטז) ובזה יתורץ טעם אל מה שביארנו באדרת נשא דף קל"ה ע"ב, כי אין האשה מתעברת מביאה ראשונה, ובתחילה צריך לתת בה חד רוחא. והנה מצאנו הפך, כי יעקב אמר על ראובן, כחי וראשית אוני, שהיתה טיפה ראשונה, וממנה נעשה ראובן. גם מצאנו בדברי רז"ל כל מיעכות של בית רבי, תמר שמם, ולא הוצרכו אל ביאה ראשונה. אבל הענין מובן עם הנזכר, כי הנה הא"א, להיותו זכר בלי נקבה, והזווג שבו הוא מקצתו אל קצתו, מיניה וביה, צד ימין עם שמאל, לכן לא הוצרך לעשות כלי בנקבה. אבל עכ"ז, הוצרך להיותו חצי היסוד שלו בתוך יסוד דאבא, בסוד מים זכרים. וחציו ביסוד דאימא, בסוד מיין נוקבין. אבל לא הוצרך לעשות הכלי בנקבה. ומזה נמשך אל יעקב, ואל אותם מיעכות של בית רבי, להיותם בלי ביאה ראשונה לעשותם כלי. ואז מכח שלשה טיפין אלו, דנצח הוד יסוד דאריך, הגנוזים תוך חג"ת דאימא ואבא, אז אפיק אבא חד טיפה קטנה לבר, ועייל לה במעוי דאימא, ותמן גו מעוי דאימא, נגדל בסוד העיבור, ואתעביד ז"א בבחי' ו' זעירא, שבתוך צורת אות ה' ראשונה דשמא קדישא, בלתי ראש של זו הו', כלולה מתלת בלבד, לפי שאינה באה אלא מכח שפע תלת: נה"י דא"א בלבד. וכבר נודע, כי חג"ת נקראת ו' גדולה, ונה"י נקראת ו' זעירא. ולכן נקרא אז ז"א, ו' זעירא, בהיותו בעיבור במעי אימא, להיותו נמשך משפע נה"י דא"א כנזכר, ואז בסיום אותה ו' זעירא, היותה נוקביה דז"א שם, בסוד פסיעה לבר, ברגל אותה הוא"ו, כמבואר אצלנו בפרשת בלק דף ר"ג ע"ב, בפסוק אשורנו ולא עתה כו'.