תוכן
ובפורים תשי"ב
ובפורים תשי"ב בזמן הסעודה אמר לי הוא יחיה: דו האלסט שוין ביי די מוחין פון "עד דלא ידע", ואמרתי : שוין צייט. [אתה אוחז כבר במוחין של "עד דלא ידע", ואמרתי כבר הגיע זמן] והוסיף הוא יחיה: די מוחין פון עד דלא ידע קען מען נאר ממשיך זיין איין מאל, ומ.. אצוייט מאל איז דא סנה. [המוחין של עד דלא ידע אפשר להמשיך רק פעם אחת, ובפעם השניה ישנו סנה.] והביא כאן ענין של קם רבה ושחטיה לרבי זעירא, בזמן שקבל מוחין דעד דלא ידע. והנה רמז לו הענין הזה במכוון לענין של מוחין שהקב"ה בעצמו מעניק אחרי שעוברים כבר מענין שכו"ע להשפלה ובושה שאין כמוה.
ועל פי זה אתי שפיר: "ויחר אף שאול ביהונתן", ואמר לו: "בן נעות המרדות", הייינו מדרגה שנעה והלכה מענין שכר ועונש. ומתביישת, "כי בוחר אתה לבן ישי לבשתך", בגלל הבושה הגעת למדרגה זו שלאחר שתא אלפי שני ושכ"ע, "ולבשת ערות אמך", זו המנעולא. וזוהי כל גדלות וחשיבות של הבושה הזאת וההשפלות האיומות, שבזה מתעלים מן השכו"ע ועוברים וזוכים להשגחה פרטית, לשבת, ללחם משנה, שאז כבר נוהג "עד דלא ידע", כי שם הכול שוין, וכל העולם הזה נראה כמשחק- א פארשטעלאכץ,
[תחפושת] וזוהי בחי' הארת פורים, מרדכי, פארשטעלאכץ [תחפושת] מרדכי, מור דרור, מרי דכיא, ששם אין הצמצום של המנעולא, והכול דרור. וזהו גם כן ענין:
"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", ובכל זאת "ויקרע את בגדיו". ואמר הוא יחיה: שגם אסתר ידעה... אבל מפני שמרדכי ידע שענין פורים הוא רק רמז, ולא הגיע עדיין הזמן של גמר התיקון, והוא ענין של אסתר ומרדכי פרטיים ולא של הכלל, ולפיכך "ויקרע את בגדיו", בגדי קדש, "וילבש שק ואפר", יצא ממדרגתו.
הצדיקים בזמן השתא אלפי שני איהו שכלפיהם מבחי' עצמם הם יודעים שזה רק אשליה, אבל הם מתפשטים ויורדים לתוך הכלל, וסובלים איתם ומתפללים, והקב"ה מבטל גזירות ועושה רצונם, ומבטל הדינים שקשה להם לסבול, אפילו ......למטרה, ונוהג אתם בדרך של רחמים. וזהו ענין עבודת הצדיקים בכל זמן. וזהו ענין רבה ורבי זעירא, שראה שעדיין אנו חיים בדרך "כלל", והפרט אסור לו להתחשב עם פרטיותו, רק עם הכלל כולו. וזה ענין שהתפלל ואחיי, ולשוב לא רצה יותר. ויקרע מרדכי את בגדיו, המדרגה של בחי' בגדי קדש, ויצא אל שק ואפר, כי מרדכי הוא מר דכי – מוחין דאבא ואמא עילאין, שהוא בחי' "עד דלא ידע", בחי' פורים, שהוא רק פעם אחת. אם הקב"ה רוצה להעניק מדרגה כזו לאשר יבחר, נותן לו מקודם עילה ויכול להגיע "לבן נעות המרדות, לבשתך ולבשת אמך", וכשמגיעים כבר למדרגה זו של התבטלות והשפלה, מכל מה שבא ועובר עליהם, ומשתתף עם השכינה הקדושה לסבול יחד איתה ההשפלות והסבל והבושה הזאת, "ולבושת ערות אמך", שבלי זה אי אפשר להגיע לידי מידה גדולה כזו של בושת, וכשמצדיקים הכול, אפילו בושת הזו, ואינם בועטים, אז זוכים למוחין הגדולים האלה. אבל אסור להשאר בהם, אלא צריך להיות עייל ונפיק, כמו "ויקרע מרדכי את בגדיו". וכשעושים כן זוכים ללבוש, דבגד הופך ללבוש – לא בוש,
"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת", היינו בחי' גמר התקון, שהמלכות מכיון שהגיעה לדרגה כזו, לשפלות ובושה שאין למטה הימנה, שאז עומדים ממש על סף תהום הכפירה ר"ל, ואפשר ברגע אחד ליפול ח"ו לשאול תחתית, שנפל בנסיון הכי גדול, שכל עובדי ה' באמת מתנסים בו ומוכרחים לעבור בו, כל אלה הצדיקים שהם כבר בבחי' "סוד ה' ליראיו". וזה שאמר דוד ליהו נתן: "כפשע ביני ובין המות". כפסיעה אחת, שאז צריך התחזקות גדולה מאד באמונה שלא לפול, ואז הכל בסכנה. ובזה תלוי באופן פרטי "חי ה' וחי נפשי" שאמר דוד. ואם מתחזקים ועוברים בשלום הנסיון הזה זוכין שמן בגד נעשה לבוש – לא בוש, שהוא גמר התקון, שאז רואים שדוקא השפלות ובושה שהגיעה לנקודת המשבר ולא נופלים, אז באה הגאולה, והבגד שהוא בבחי' בוגד, נהפך ללבוש לא בוש, כי אם כבוד ויקר. והוא ענין לבוש מלכות תכלת שיצא מרדכי מלפני המלך, ותכלת הוא ענין תכלית שמים וארץ, כי דוקא התכלת שמכלה הכל, מזה נעשה עכשיו לעטרת זהב גדולה, ולבית קבול לכל הטוב הגנוז. וזהו ענין
"ויקרע מרדכי את בגדיו", מבחי' בגדים, מבחי' "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". וממה שנשאר בידה, מזה כל הגליות עד גמר התקון. "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", שכל הבחינות "ידע" נגמרות בזה הרגע, וצריך להתחזק באמונה דוקא אפר ושק ברגע המכריע, ולותר על הבינותיים שהם מבחי' הבגדים, ובסופו של דבר מגיעים ללבוש, שדוקא השק והאפר התכלת נהפך לתכלית גמר התקון ועטרת זהב גדולה.
