תוכן

האר"י הקדוש ביאר שבמצרים הפה דקדושה היה בקליפות, וענין הגאולה היה שנפתח הפה. ויש לפרש שפה היינו גילוי מחשבה. ומ"ש חז"ל "אבל אין לו פה" (ב"ב ט"ז ע"ב), כי אבילות היא ענין הסתרה, וכשיש גילוי השגחה אז יש שמחה ואז יש פה. ובזה תתבאר הגמ' במסכת עירובין נ"ג ע"ב: "ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה,בטשה ביה (ברוריה מצאה תלמיד אחד שלמד בלחש ולא אמר בפיו מה שלומד, בעטה בו), אמרה ליה: לא כך כתוב ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת". פירוש: אם ערוכה ברמ"ח אברים של אדם אזי היא שמורה בלב. משמע שהפה נק' רמ"ח אברים של אדם, וזהו כפי שאמרנו שפה משמעותו גילוי, וגילוי הוא בכל רמ"ח אבריו של האדם, בבחי' "כל עצמותי תאמרנה". וידוע שתרי"ב מצוות אפשר לקיים, אבל אהבה אינה ניתנת לכפיה, משום שאהבה היא בלב. ברם בזמן שיש גילוי אז יש אהבה בלב, וזה"פ "שמורה בלב". היינו אם התלמיד גורס בפיו, כלומר שהדברים באים אצלו לידי גילוי, אז יש אהבה בלבו, ואז הכל שמור ואין פחד עוד להפסד, שהוא בחי' "לא ישוב לכסלו עוד".