תוכן

תשמ"ד-מה מאמר כ
במשנה אבות (פרק א') יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות.
אנו רואים כאן שלשה דברים, א' עשה לך רב, ב' וקנה לך חבר, ג' והוי דן את כל האדם לכף זכות.
משמע מכאן שהאדם חוץ מזה שעושה לעצמו רב, הוא צריך לעשות עוד דבר היינו כלפי הכלל, זאת אומרת חוץ מזה שעוסק באהבת חברים, אין זה עוד מספיק, אלא הוא צריך להתחשב עם כל אדם, ולדון אותם לכף זכות.
ויש להבין את שנוי לשונות האלו היינו עשה, וקנה, ולכף זכות.
והנה עשיה נקרא דבר מעשי, פירוש שאין שם שום שכל רק מעשה לבד, היינו אפילו שהשכל לא מסכים להדבר שהוא רוצה לעשות, אלא להיפך, השכל נותן לו להבין שלא כדאי לעשות את המעשה, זה נקרא עשה, היינו בחינת כח לבד בלי מוח, משום שהוא נגד הדעת.
ולפי"ז יש לפרש על דרך העבודה, שזה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים. זה נקרא מעשה כדרך שנותנין העול להשור כדי שיחרוש לנו את הקרקע, אף על פי שהשור לא רוצה לקבל עליו את העבודה זו, ומ"מ אנו מכריחים אותו בכח. כמו כן מלכות שמים, ג"כ אנו צריכים להכריח ולשעבד את עצמנו, מטעם מצות ה' בלי שום טעם וסברא, וזה הוא בשביל שהאדם צריך לקבל את מלכות שמים, לא מטעם שהגוף מרגיש שיצמח לו מזה משהו לתועלת עצמו, אלא מטעם להשפיע נחת רוח להבורא, ואיך יכול הגוף להסכים לדבר זה.
לכן מוכרח להיות סדר העבודה, בבחינת למעלה מהדעת וזה נקרא עשה לך רב, כי המלכות שמים צריך להיות בגין דאיהו רב ושליט, כמ"ש בזהר (הקדמת ספר הזהר דף קפה ובהסולם) וז"ל, אלא יראה דאיהי עקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהי רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיבין, דהיינו שיירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. הוא גדול משום שהוא השורש שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו, והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו ית'. עכ"ל.
אי לזאת סדר העבודה הוא, שהאדם יתחיל בעשה לך רב, שיקבל עליו עול מלכות שמים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת. שזה נקרא עשיה היינו בחינת מעשה לבד אף על פי שאין הגוף מסכים.
ואח"כ קנה לך חבר, שענין קנין הוא שאדם רוצה לקנות משהו, הוא צריך לותר על דברים שכבר השיג, והוא נותן את מה שיש לו מזמן ותמורת זה הוא קונה חפץ חדש.
וכמו"כ כאן בעבודת ה', בכדי שהאדם יגיע לדבקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה, מבחינת מה הוא רחום אף אתה רחום, נמצא שהוא צריך לוותר הרבה ענינים שיש לו בכדי לקנות בחינת התחברות בה', וזהו הפירוש וקנה לך חבר.
ומטרם שהאדם עשה לעצמו רב, היינו מלכות שמים, איך שייך לומר וקנה לך חבר, היינו שיתחבר עם הרב, הלא עדיין אין לו רב. אלא לאחר שעשה לעצמו רב, אז שייך לדרוש מהגוף שיעשה ויתורים בכדי לקנות את ההתחברות שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא.
ועוד יותר מזה יש להבין כפי ערך גדלותו של הרב ממש בשיעור הזה יש לו כח לקיים וקנה לך חבר, מטעם לפי החשיבות שמרגיש בהרב, באותו שיעור הוא מוכן לעשות ויתורים בכדי שיוכל להתחבר עמו, כי אז הוא מבין שהכל כדאי לעשות בכדי לזכות לדבקות ה'.
נמצא לפי"ז אם האדם רואה שאין בידו להתגבר על הגוף מטעם שהוא חושב שהוא בעל כח קטן, היינו שהוא נולד חלש אופי, אין זה אמת. אלא מטעם שאין הוא מרגיש גדלות הרב, זאת אומרת שעוד אין לו חשיבות במלכות שמים, לכן בשביל דבר שלא חשוב כל כך, אין לו כח התגברות, משא"כ בשביל דבר חשוב כל גוף מסוגל לעשות ויתורים על דברים שהוא אוהב אותם, ולקבל את הדבר הנחוץ לו.
למשל אדם עייף מאד, והלך לישון בלילה נגיד בשעה 11 ומעוררים אותו בשעה שלש, [3], בטח שיגיד שאין לו כח לקום ללמוד, משום שהוא עיף ביותר, ואם עוד מרגיש בעצמו קצת חולשה, או שמרגיש שיש לו קצת חום, בודאי אין כוחות בהגוף לקום בשעה הקבוע שהוא רגיל לקום, ואם אדם שהוא עיף מאד, ומרגיש שהוא חולה, והוא הלך לישון בשעה 12 בלילה, ובשעה 1 מעוררים אותו ואומרים לו שיש שריפה בחצר ועוד מעט האש יכנס לתוך החדר שלך מהר תקום, ותמורת היגיעה שאתה נותן עכשיו תקבל החיים שלך, אז הוא לא יגיד תירוצים שאין לו כח ואין לו מוח והוא קצת חולה, אלא אפילו שהוא חולה ממש הוא יתן את כל היגיעה בכדי לקבל החיים שלו. וודאי שהוא מטעם שישיג דבר חשוב יש כוחות בגוף לעשות מה שביכלתו כדי להשיג את מבוקשו.
לכן אם האדם בזמן שהוא עובד בענין עשה לך רב, והוא מאמין בזה שהוא כי הם חיינו ואורך ימינו, בשיעור שמרגיש שזה הוא החיים שלו, כבר יש בהגוף מספיק כוחות שיהיה ביכלתו להתגבר על כל המכשולים, כנ"ל בהמשל.
לפיכך, כל עבודת האדם שהוא עושה בין בתורה ובין בתפילה, צריך אז לרכז את כל עבודתו בכדי להשיג את גדלות וחשיבות של הרב, וצריכים לתת עבודה גדולה ולהרבות בתפילה, רק על דבר זה, וזה נקרא בלשון הזהר "לאקמא שכינתא מעפרא", שפירושו הוא, להעלות את מלכות שמים שהיא משפלת עד לעפר, היינו שאין דבר חשוב נותנים בארץ, אלא דבר שאינו חשוב זורקים אותו לארץ, והיות מלכות שמים הנקרא שכינה היא מושפלת עד שאול תחתיה לכן מובא בכל הספרים שלפני כל עשיה רוחנית להתפלל לאקמא שכינתא מעפרא, שפירושו שמלכות שמים יהיה חשוב אצלנו, ושיהיה כדאי לתת כוחות בשבילה שירימו אותה לחשיבתה.
ובזה נבין את מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה ובכן תן כבוד ה' לעמיך, ולכאורה זה קשה מאוד להבין איך מותר להתפלל על כבוד, הלא חז"ל אמרו מאד מאד הוי שפל רוח, ואיך אנו מתפללים שה' יתן לנו כבוד.
ויש לפרש כנ"ל, שאנו מתפללים שה' יתן כבוד ה' לעמיך, היות שאין לנו כבוד ה' אלא עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה, שזה נקרא שכינתא בעפרא, ואין לנו את החשיבות האמיתית בענין עשה לך רב, לכן בראש השנה שאז הזמן לקבל על עצמנו מלכות שמים אז אנו מבקשים מה' שיתן לנו כבוד ה' לעמיך, שעם ישראל ירגישו את כבוד ה' ואז נוכל לקיים את תורה ומצות בשלימות.
לכן יש לומר ובכן תן כבוד ה' לעמיך. זאת אומרת שהוא יתן כבוד ה' לעם ישראל. ואין הפירוש שיתן כבוד ישראל לעם ישראל אלא שה' יתן כבוד ה' לעם ישראל. כי רק זה חסר לנו, שנרגיש את חשיבתו וגדלותו את ענין הדביקות בה', שאם יהיה לנו החשיבות הזאת, אז כל אחד ואחד יכול לתת כוחות, ואין אדם בעולם שיאמר שאין לו כח לקבל את החיים שלו, לכן הוא רוצה להשאר בהמוות. אם הוא מרגיש שהחיים דבר חשוב מאוד משום שיכול להנות מהחיים, משא"כ ח"ו אם האדם לא מרגיש טעם בהחיים יש הרבה אנשים שבוחרים למות, מטעם שאין אדם מוכשר להרגיש יסורים בהחיים שלו משום שזהו נגד מטרת הבריאה, היות שמטרת הבריאה היתה להטיב לנבראיו, היינו שיהנו מהחיים, לכן בזמן שהאדם אין רואה שיהיה לו טוב עכשיו, או על כל פנים אחר כך אז הוא מאבד את עצמו לדעת, משום שאין לו מטרת החיים. היוצא מזה שלא חסר לנו שום דבר רק עשה לך רב, שיהיה הרגשה בגדלות ה'. ואז כולם יהיו מוכשרים להגיע להמטרה שהוא להדבק בו ית'.
וכמו כן יש לפרש את המאמר של יהושע בן פרחיה, שאומר שלשה דברים א' עשה לך רב, ב' וקנה לך חבר. ג' והוי דן את כל האדם לכף זכות.
על אהבת חברים:
הנה השכל מחייב שענין חברים שייך לומר בשני אנשים שיש להם אותו שיעור קומה, הן בכשרון, והן במדות, שאז הם מוצאים לעצמם שפה משותפת, ומתחברים לאחד, ואז איש את רעהו יעזורו, כדמיון ששני אנשים עושים שותפות, וכל אחד מהם נותן לתוך השותפות הן בכסף והן בכוחות עבודה, שוה בשוה, ואז גם הרוחים גם כן מתחלקים ביניהם שוה בשוה, משא"כ אם אחד יותר גבוה מהשני דהיינו שמשקיע יותר כסף או שמשקיע מומחיות או יותר כוחות מהשני אז ההתחלקות הרוחים ג"כ אינם שוה בשוה, אלא שזה נקרא שותפות לשליש או לרביע, נמצא שזה לא נקרא שותפות אמיתית, משום שאחד יותר בעל שיעור קומה מהשני.
ולפי זה יוצא, שענין חברות אמיתית הוא שכל אחד יתן את התשלום הדרוש לקנות חבירו, הוא דוקא ששניהם הם בשיעור קומה אחת, אז שניהם משלמים שוה בשוה, כדמיון העסק הגשמי ששניהם נותנים הכל שוה בשוה, אחרת לא יכול להיות שותפות אמיתית, לכן וקנה לך חבר, שאי אפשר להיות התחברות, שכל אחד יקנה את חבירו רק בזמן ששניהם שוים.
אבל מצד השני. היינו שכל אחד יהיה לו מה ללמוד מהשני, אי אפשר להיות, אם אין אחד רואה שחבירו יותר גדול ממנו, ואם השני יותר גדול ממנו אי אפשר להיות לחבר אלא לרב והוא נבחן לתלמיד, אז יש מקום שיוכל ללמוד ממנו, שכל או מידות טובות.
וזה ענין שאמר עשה לך רב, וקנה לך חבר, ששניהם צריכים להיות, היינו שכל אחד יחשיב את השני לחבר, אז יש מקום לקנות, זאת אומרת, שכל אחד מוכרח לשלם ויתור נגד השני, בדומה, שהאב מותר על מנוחה שלו ועובד עבור הבן שלו, ומוציא כסף בשביל בנו, והכל הוא מטעם האהבה, אבל שם הוא אהבה טבעית, שהבורא נתן אהבה טבעית לגדל הילדים שלו מטעם שיהיה קיום העולם, למשל אם האב היה מגדל הילדים שלו מטעם מצוה, אז היה להילדים שלו מזונות והלבשה ושאר דברים הנחוצים להילדים, כמו שיש להאדם התחייבות לקיום לכל המצות, זאת אומרת פעמים היה מקיים את המצות ופעמים היה מקיים רק לצאת ידי חובתו, והילדים שלו היה יכולים לגווע מרעב.
לכן נתן הבורא, אהבה טבעית להורים שיאהבו את הילדים, בכדי שיהיה קיום העולם, משא"כ באהבת חברים אז כל אחד צריך לעבוד בעצמו יגיעה גדולה בכדי שיתרקם בלבו אהבת חברים, וכן שייך ענין וקנה לך חבר היינו לאחר שמבין בשכל על כל פנים, שהוא צריך לעזרה, ואין ביכולתו לעבוד את עבודת הקודש, אז אם הוא מבין שהוא צריך לעזרה, בשיעור הזה שהוא מבין בשכל, אז הוא מתחיל לקנות היינו לוותר ויתורים לטובת חבירו, שהוא מטעם שהוא מבין שעיקר היגיעה להשפיע להבורא, וזה הוא נגד הטבע שלו, היות שהאדם נברא עם רצון לקבל רק לתועלת עצמו, לכן ניתן לנו סגולה איך לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת, ועי"ז הוא יכול לבוא לאהבת הבורא.
לכן חבר בדרגתו הוא יכול למצא, אבל שאח"כ יעשה את החבר לרב, היינו שירגיש שחבירו הוא במדרגה יותר גבוה ממנו, זה אין האדם יכול לראות שחבירו יהיה בדוגמת רב והוא בדוגמת תלמיד, ואם לא יחזיק את חבירו בתור רב איך יהיה מציאות שילמוד ממנו, וזה נקרא עשה, שזה ענין מעשה בלי שכל, זאת אומרת שהוא צריך לקבל על עצמו למעלה מהדעת שחבירו הוא יותר גדול ממנו, וזה נקרא עשה היינו עשיה למעלה מהדעת.
ועיין בספר מתן תורה דף קמב ד"ה אמנם, כ"ש וז"ל, ולקבל תנאי הא' מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו שהוא הקטן שבכל החברים, ואז יכול לקבל הערכת הרוממות מכולם, ומכ"ש שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול, עכ"ל.
הרי אנו רואים שהוא אומר בפירוש שכל אחד צריך לראות את עצמו כאילו הוא הקטן מהתלמידים, ואיך אפשר שהאדם יראה שהוא הקטן מכולם, וזה שייך רק למעלה מהדעת, וזה נקרא עשה לך רב, הינו שכל אחד ואחד הם בחינת רב נגדו והוא נחשב רק לתלמיד. וזהו עבודה גדולה, כי יש כלל שהחסרונות של השני הם תמיד מגולים, והחסרונות של עצמו הם תמיד מכוסים. והוא צריך להחשיב את השני שהוא בעל מעלות טובות, ושכדאי לו לקבל על עצמו מה שהוא אומר לו, או מה שהוא עושה, שהוא ילמוד מהמעשים של השני, וזה אין הגוף מסכים, כי תמיד הדרך הוא בזמן שמי שהוא צריך ללמוד מהשני זאת אומרת במקום שאם הוא מחשיב את השני, השני מחייב לו יגיעה, אז הגוף מבטל את דעתו ועשייתו של השני, והוא מטעם שהגוף רוצה במנוחה, לכן יותר טוב לו ויותר נח לו לבטל את דעתו והמעשים של חבירו, כדי שלא יצטרך לתת יגיעה.
לכן נקרא זה עשה לך רב, שפירושו שבכדי שהחבר יהיה לך רב אתה צריך לעשות זה היינו לא בשכל, כי השכל מחייב אחרת, ולפעמים הוא מראה לו להפוך, שהוא יכול להיות רב, והשני תלמיד שלו, לכן נקרא עשה לשון עשיה ולא שכל כנ"ל.
ג' "והוי דן את כל האדם לכף זכות".
הנה לאחר שאמרו קנה לך חבר, נשאלת השאלה, מה הוא עם שאר אנשים, למשל, אם אדם בוחר לעצמו מבית הכנסת שלו כמה חברים, והשאר הוא משאירם ואינו מתחבר עמהם, אז השאלה הוא, איך הוא צריך להתיחס אליהם היות שהם אינם חברים שלו, היינו מדוע לא בחר בהם, ודאי צריכים לומר שהוא לא מצא בהם מעלות טובות שיהיה לו הכדאיות בהם להתחבר עימהם, זאת אומרת שהם למטה מחשיבות בערכו.
א"כ איך ומה הוא צריך להתיחס לכל אנשים, שהם נמצאים עמו יחד בבית הכנסת, וכמו"כ בשאר אנשים שהם לא ממתפללי בית הכנסת איך הוא צריך לנהוג בהם, על זה אומר ר' יהושע בן פרחיה, והוי דן את כל האדם לכף זכות.
שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות, היינו מה שהוא לא רואה בהם מעלות אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כשרון לראות את המעלות של הכלל. לכן לפי תכונת נפשו הוא רואה, וזהו אמת לפי השגתו אבל לא לפי האמת, זאת אומרת יש דבר אמת כשהוא לעצמו היינו בלי המשיגים, דהיינו יש ענין של אמת, שכל אחד משיג לפי השגתו, היינו שהאמת מקבל שנויים לגבי המשיגים, זאת אומרת שאצל המשיגים בעצמם הוא עתיד להשתנות, לפי שינוי מצבי המשיג.
אבל מציאות האמת לא נשתנה ממהותו. לכן בדבר אחד, כל אחד יכול להשיגו אחרת. לכן בעניני הכלל, יכול להיות שכל הכלל הוא בסדר גמור, אלא הוא לפי תכונתו רואה אחרת.
לכן אומר והוי דן את כל האדם לכף זכות. זאת אומרת שכל הכלל חוץ מהחברים שלו, הוא צריך לדון אותן לכף זכות, דהיינו שכולם זכאים הם, בערך עצמם, ואין עליהם ח"ו שום טענות, על התנהגות שלהם, אבל בערכו, היינו שהוא יוכל ללמוד משהו מהם, זה לא, משום שאין לו שום השתוות עמהם.