תוכן

ביאור, למה שמבואר בכמה מקומות, שכל המקבל מקבל מקודם בספירת הכתר, רק בחינת נפש, וכשמתקן את כלי דחכמה, זוכה לבחינת רוח בכלי דכתר. והנפש יורד לכלי דחכמה. וכן הלאה על דרך הנ"ל, מטעם שלתקן, קל ביותר כלי היותר זך, ואחר כך את הבחינת היותר עבה.
ויש להבין את זה על דרך הציור: כלים הזכים אצלו, נבחן בזמן שהאדם מוכתר בטלית ותפילין וקורא קריאת שמע, בטח אז יותר קל לתקן את עצמו. ובזמן כזה נוכל לומר, שיזכה לבחינת נפש.
ואחר כך כשהוא לומד תורה, יש לו גם כן הכח לתקן את עצמו. על דרך התיקון נמצא, שגם אז הוא משיג בחינת נפש.
אבל בטח מי שיכול להיות בסדר בזמן הלימוד, בטח בזמן קריאת שמע, הוא במצב של יותר התלהבות. נמצא, שאז מאיר לו בחינת רוח.
ומי שיכול לתקן את עצמו גם בזמן אכילה ושתיה, נמצא שמאיר אז בו בחינת נפש.
ובזמן הלימוד מאירה לו הארה יותר גדולה, שהיא בחינת רוח. ובזמן קריאת שמע יש לו בחינת נשמה.
ואם בזמן שהוא מדבר עם אנשים, גם כן מחשבתו בדביקות נמצא שאז משיג בחינת נפש. ובטח בזמן שעוסק בדברים של מצוות, מאירים לו הארות יותר גדולות על דרך הנ"ל.
ובזמן שעוסק במשא ומתן במסחר, או כשהוא בזמן מלאכתו, הוא גם כן בדביקות, משיג אז בחינת נפש. אבל בטח אדם כזה, בזמן קריאת שמע, מאירה לו בחינת יחידה, היינו שהארת היחידה גורם לו בחינת נפש בדברים הכי פשוטים.
נמצא שתמיד מקבל ההארה היותר גדולה מאיר לבחינת כתר, שהוא כלי הזך ביותר, וכל שמתקן הכלים היותר עבים, כן מתגדלת הארתו.