תוכן

ב"ה ו' קרח ב' תמוז אפר"ת כעלות הבוקר והאיר המזרח
כתיב: "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". זה שנאמר: "אנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם".
פירש: הנה זה ידוע שצריך האדם להשלים ולמלאות רצון הבורא ב"ה בכל ד' בחינות "דצח"מ". ובחי' דו"צ הם בנקל לעבוד בם להשי"ת. אמנם עיקר ה"עבודה" הוא להפוך לעצם בחי' "חי מדבר", בשביל שהוא למעלה ממעלת "דומם צומח", מחמת בחי' "הרוחניות" שתחוב בו יותר מד"צ. ובו שני בחינות:
בחי' א' הוא בשביל שיש שני מיני שלימות של עבודה: השלמה אחת – "אמונה", וב' – "ידיעה". ושלימות "אמונה" נשלמת מבחי' "דומם וצומח", "וידיעה" נשלמת מבחי' "חי מדבר". ואע"פ שבכל אחד ואחד נכלל בו כל הד' חלקים, מ"מ צריך להיות ניכר בגדלות בפני עצמו השני בחינות של "חי מדבר", להיות הם העיקר, והשאר להכלל בם.
בחי' ב': כי עובד ה' שעובד, כי אם בבחי' "ד"צ", נכנס בגשמיות מחמתם, בשביל שני טעמים: טעם א' – בשביל שהם יותר גופניות וגשמיות מן בחי' "חי מדבר", ונופל בעבודת הגשמיות מחמת זה, ומגשם הבורא ית' חלילה. וגם "השכל" שלו נעשה מגושם. טעם ב' – כי זה שאומר בלבבו שצריך כך לעבוד, ואי אפשר בדרך אחרת, ושכל שלו מדד ואמד בפעם אחת, כי זה הדרך הטובה לעבודה. זה האיש נופל בגשמיות באמת, שמגשם חלילה הבורא ית'. כי הבורא ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל.
ובכל פעם שמדד בשכלו שאך זו הדרך הולכת לה', המדידה הזו בגשם נעשתה, כי הרוחניות אין בה שום "מדידה", כי היא גבול הגשם. ואע"פ שגם בזו הדרך שעובד את הבורא ב"ה, אי אפשר לדחותו לגמרי מחמת טעם הנ"ל. כי האומר שאין בבחי' "דומם וצומח" שום עבודה, גם כן מגשם הבורא ית' חלילה. מ"מ כל עוד ששוקד בהזדככותו יותר ויותר, לעלות במעלת הרוחניות, היותר מה שאפשר לעלות, זה האיש בוודאי אינו מגשם הבורא ב"ה חלילה. כי מחמת שקידתו ויגיעתו אנו רואים חפצו ורצונו, שתמיד הוא "פושט צורה" "ולובש צורה", ואינו תופס במחשבותיו לעמוד בבחינה אחת בעבודת השי"ת. כמ"ש "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'".
ונמצא מכל זה שעבודתו נשלמת יותר במעלה, בעת שעובד בבחי' "חי ומדבר" שעולה לרוחניות יותר, בהשלמתו חפץ ורצון ה' באמת.
וזה שאמר דהע"ה: "להגיד בבוקר חסדך", כי הגדה רומזת "למדבר", שבעת זריחת הקו וחוט של חסד משוך עליו מן הבורא ב"ה, אז רואה "שפלותו" וגדלות הבורא ב"ה. ומזה בא לבוקר, שרומז "לחקירת" גדלות השי"ת. היינו שמבקר ומחפש תמיד גדלות הבורא ב"ה, ומחפש אותו ית' בבחי' "ידיעה ברורה", "בהגדה יתירה" שהוא בחי' מדבר, ולהגיד ולדבר גדלותו ית' ולגלות כבודו ית' "באהבה ובידיעה ברורה" עד שלא נדע. אבל בלילות שאז זמן מלחמה שצריכה התגברות יתירה, אז מגלה בחי' "אמונתו" שבקרבו, שנרמז לבחי' "דומם וצומח", שזה עיקר "החכמה", והבן.
אמנם גם בבחי' "חי מדבר" תחובים בו שני מיני השלימות. היינו גם במעלת היותר רוחניות יש בו שני דברים "אמונה וידיעה", שאמונה שלו היא בבחי' "חי", וידיעה שלו היא בבחי' "מדבר".
וזה שאמר דהע"ה: "אנכי תולעת ולא איש", היינו אע"פ שבבחי' "אמונה" אנכי שנקרא "נפשי" נשלמת בכולה, מ"מ נשלמת אך בבחי' "חי", שהוא "תולעת ולא איש", אבל בבחי' "מדבר" שהוא "אדם" עוד לא נשלם ממנו. וממילא כשנזכר הבחי' "מדבר", אז חרפה הוא לו ובזוי מאוד, כי נחסר לו בחי' "הגדה של מדבר", וכבוד שמים אינו מתגלה היטב, ועומד בלילות שהוא "אמונה", ולא בבוקר שהוא "ידיעה" עד שלא נדע.
ולזה אמר "חרפת אדם ובזוי עם", כי החסר אף מעט מן המעט נקרא "חרפה". ומחרפה עצמה שרואה, שעוד לא נתמלא חפץ ה' כראוי לו, נולד זה החסר, ונמצא בזוי מאוד. והבן.