ועתה אבאר לך עניני האכילה בין בחול ובין בשבת. וכונות ברכת המוציא וברכת המזון, וקידוש הב' סעודות של שבת, הכל על מתכונתו בס"ד.
דע כי כל מה שאוכל האדם בשבוע, הרוב הולך לחיצונים, ואין בו רוחניות כי אם בחלק ההכרחי למזון הנפש שלא תתפרד, וכל המותרות מוסיף כה ליצה"ר. אבל מה שאוכל בשבת הוא הכל רוחניות, אע"פ שיאכל יותר מן הצורך - נבלע באיבריו. ומה שאומרים; שג' ימים אחר שנקבר האדם, כריסו מתבקעת ואומרת טול מה שנתת בי, זהו כשעושים בחול כמו שבת ויו"ט, אבל אין הכונה מאכילת שבת ויו"ט כלל. וסבת כל זה הוא, כי האדם בכל מה שעושה מתקן, אפילו באכילה. שאל יחשוב אדם שהקב"ה רוצה שיאכל בעוה"ז להנאת גופו ולמלאות כרסו, אלא הוא לתקן. כי בזמן שאדה"ר עירב טוב ברע - נתקלקל הכל, ואפילו הדומם והצומח. וזה הערוב הוא - שמניצוצות של קדושה נתערבו בכל הדברים אפילו בדומם, כמש"ה: "ארורה האדמה בעבורך". לכן סידר הקב"ה בעולמו, שמן הדומם יצא הצומח, ומן הצומח יתקיימו הבעלי חיים באוכלם אותו, ובעל חי כשאדם אוכלו ישאר רוחני. והניצוצות שנאבדו בזמן אדה"ר, חוזרים לו במדרגות אלו. ונמצא, שבאכילה מרויח האדם ומוסיף כה לנשמתו, וזה על ידי הברכות שמברך על כל הנהנין, שעל ידי הברכה ההיא לוקחת הנפש ההיא חלקה הרוחני, והוא מזון הנפש. ולכן כל מה שאוכל האדם בחול יותר מן הראוי לקיום נפשו -נקרא "פרש חגיכם", ומוסיף כח אל החיצונים, ואינו אוחז להשלמת נפשו אלא המיעוט הצריך להתקיים. אבל מה שאוכל בשבתות וי"ט - הכל הוא רוחניות, ונבלע באיברים כנ"ל.