תוכן

תשמ"ו מאמר י
חז"ל במסכת תענית (דף ב') אמרו וז"ל, לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו, זו תפלה, אתה אומר, זו תפלה, או אינו אלא עבודה, תלמוד לומר, בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר, זו תפלה וכו', עכ"ל.
יש להבין, מדוע נקרא התפלה עבודה, וכי עבודה היא להתפלל לה', שימלא משאלותינו ובקשתינו.
ואם חז"ל דרשו כך, הרי שהם רוצים לרמוז לנו, שיש בענין התפלה משמעות מיוחדת, שהיא עבודה ולא סתם תפלה, אם כן, מהו הענין שעליו רומזים חז"ל.
בודאי שאין שייך לומר, שאדם מתפלל ומבקש שיתנו לו משהו, אם אין לו חסרון לזה, ורק בזמן שהאדם מרגיש, שחסר לו משהו, אז הוא הלך לבקש את המילוי הזה, השייך להחסרון, ממי שיכול למלאות לו, כי אין האדם מבקש, רק ממי שיש לו, מה שדרוש לו, וגם יודע, שיש לו רצון לתת ולהטיב להזולת.
ולפי זה, כשהאדם בא להתפלל ולבקש מה', שימלא את חסרונו, בודאי צריך שתהא תפלתו ברורה, היינו, שידע בברור את חסרונו, זאת אומרת, בזמן שהולך לבקש מה', צריך לצייר לעצמו, שהוא מדבר עכשיו להמלך, והמלך יכול בפעם אחד לעשות לו טובה, שהוא יהיה איש המאושר בעולם, כי כלום חסר מבית המלך, אם כן, האדם צריך מקודם להתבונן היטב מטרם התפלה, לדעת מהו באמת חסר לו, שאם המלך יתן לו את המילוי על חסרונו, כבר לא חסר לו שום דבר, והוא יהיה האיש המושלם בעולם.
הנה לפי מה שלמדנו, שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, נמצא, שמצד הבורא אין שום עיכובים מלהשפיע להנבראים טוב ועונג, זאת אומרת, שמה שברא הבורא חסרון, הנקרא רצון לקבל בהנבראים, היה בכדי למלאות את החסרון, וכפי שהסברנו, חסרון נקרא יסורים וצער, אם הוא לא יכול למלאות את חסרונו, ולפיכך, כל החסרון שנברא, היה הכוונה כדי להרגיש על ידו תענוג, כי גם החסרון נכלל בהכוונה דלהטיב, כפי הכלל, שהשתוקקות להדבר הוא נותנת את ההנאה מהמילוי, כידוע, שאפילו שנותנים לאדם סעודה כסעודת שלמה בשעתו, אם אין לו השתוקקות להסעודה, הוא לא יכול להנות מהסעודה.
אי לזאת, כשהאדם מרגיש חסרון, ואין לו מילוי על חסרונו, ובטח הוא הולך לבקש מה', שיתן לו משאלותיו, שבאופן כללי אין האדם מבקש מה' רק הנאה ותענוג, וכפי שלמדנו, שמצד הבורא לא שייך לומר, שהאדם יתפלל, שיתן לו טוב ועונג, כי זה רצונו ית' להטיב לנבראיו, אם כן לא שייך לבקש ממישהו דבר, באם רצונו של הנותן לתת.
נמצא לפי זה, שעל האדם להתבונן, מקודם שהולך לבקש מה', שיתן לו משאלותיו, מה שחסר לו, שדבר זה הוא צריך לבקש מה', שזה נראה, כאילו שאין הקב"ה נותן להאדם בלי שהאדם יבקש מקודם, משמע, משום שהביקוש הוא דבר שאינו נכלל במטרת הבריאה, הנקרא להטיב לנבראיו, אלא שהוא דבר, שנולד אח"כ, מצד הנברא, ומשום זה על הנברא לבקש מה', שיתן לו, אבל על שפע ועונג, אין שייך לבקש מה', שיהיה לו רצון לתת, משום שזהו רצונו, כנ"ל, שרצונו הוא לתת הנאה ותענוג להתחתונים.
אלא שצריכים לדעת, היות שהיה ענין הצמצום, המכונה תיקון הבריאה, כידוע שהוא מטעם, שלא יהא מתנת הבורא אי נעימות, הנקרא נהמא דכסופא, והיות שהתיקון הזה אנו מתייחסים להתחתון, המכונה מלכות דאין סוף, הנקראת הכלי שקבלה את האור העליון, והמקבל הזה, לאחר שקבלה השפע, נתעוררה בחינת השתוקקות להשתוות הצורה, לכן עשתה את הצמצום.
כמ"ש בתע"ס (דף ט', באו"פ ד"ה ולפי) וז"ל, כי האור העליון אינו פוסק מלהאיר לנאצלים אפילו רגע וכו', וכל ענין הצמצום והסתלקות האור האמורים כאן, אינם אמורים אלא בערך התפעלותו וקבלתו של הכלי, דהיינו הנקודה האמצעית, פירוש, אע"פ שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר, מכל מקום הכלי לא קבל כלום מהארתו, משום שמיעטה את עצמה, עכ"ל.
באמור, שענין שלא לקבל בעמ"נ לקבל, זה לא מתייחסים להמטרת הבריאה, אלא זה נבחן לתיקון הבריאה, וזה פעולה מצד התחתון, שהוא רוצה בהשתוות הצורה.
ומכאן נמשך, שאין התחתונים לא יכולים לקבל טוב ועונג, אף על פי שהעליון רוצה לתת, משום לכלים דהשפעה הם צריכים, ודבר זה שייך להמקבל ולא להמשפיע, כנ"ל, שהתחתון, הנקראת מלכות דאין סוף, עשתה את הצמצום, לכן הכלי הזו שייך להתחתון, היינו שהתחתון ירצה לקבל, רק בתנאי שהוא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע.
ומשום זה, כשהאדם הולך להתפלל לה', שיתן לו מה שחסר לו, צריכים לומר, שחסר לו דוקא דבר שאינו בא מצד מטרת הבריאה, אלא מה חסר לו, רק דבר שבא מצד התחתון, היינו, מה שהמלכות, הנקראת תחתון, שהיא המקבלת מהעליון השפע, והיא עשתה כלי חדש, היינו שלא לקבל שפע רק בכלי הזו הנקראת כלי דהשפעה.
אי לזאת, רק לכלי זו הוא צריך להתפלל לה', שיתן לו, משום שרק זה חסר לו.
אבל כאן יש מקום להתבונן, אם התחתון צריך לעשות את הכלי הזו, משום שזה שייך לתחתון, כנ"ל, שמלכות עשתה זאת, ומדוע אין האדם בעצמו עושה את הכלי הזו, אלא שהוא צריך לבקש, שה' יתן לו הכלי זו, ולא עוד, אלא שאנו אומרים על הכלי הזו, שהתחתון צריך לעשות, אומרים לו, שרק את זה הוא צריך לבקש מה', אם זה שייך לעבודת האדם, מדוע הוא צריך לבקש מה'.
והענין הוא יותר מבואר בדברי חז"ל, שאמרו וז"ל, ואמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר, "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה", עכ"ל, (ברכות ל"ג ע"ב), הכל בידי שמים, פרש"י וז"ל, אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים, את זה מסר בידו של האדם, ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים.
וענין יראה מבואר בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף קצ"א, אות ר"ג) וז"ל, אמנם הן היראה הראשונה והן היראה השניה אינן חס ושלום לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו, עכ"ל.
ולפי הנ"ל משמע, שיראה, הוא מה שהאדם צריך לכוון, את כל כמה שהוא עושה, שיהיה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא.
ושאלנו, אם כן, שענין להשפיע מוטל על האדם לעשות, ומדוע אמרנו, שענין זה הוא צריך לבקש מה', הלא אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
אלא שצריכים לדעת, שאין האדם מסוגל ללכת נגד הטבע, שבה הוא נולד, והיות שהבורא ברא את האדם עם טבע של רצון לקבל, כנ"ל, שבלי חסרון להתענוג אין שום אפשרות להנות מהתענוגים, ולמדנו שעיקר הבריאה, הנבחן יש מאין, הוא הרצון לקבל, ומשום זה, כשהאדם רוצה לעשות משהו בעמ"נ להשפיע, נקרא שהוא הולך עכשיו נגד הטבע, לכן אין באפשרותו לשנות את הטבע שלו.
ולפי זה, אם אין ביד האדם לשנות את הטבע, ולמה ארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שמשמע שכן יש כוח בידי האדם לשנותו.
ויכולים לפרש, זה שיש כאן שני דברים, א', רצון, הנקרא, שהוא רק בכוח הוא רוצה זה, היינו להשפיע, ב', שגם יש לו היכולת להוציא את מחשבתו בפועל.
אי לזאת יש לפרש, מה שדורשים מהאדם, שיבחר ללכת בדרכי השפעה, וידע שזה הוא הכלי שיוכל לקבל את מטרת הבריאה, שהוא לקבל את הטוב והעונג, ואם אין לו הכלים האלו, הוא ישאר בחושך בלי אור, ולאחר שהוא יודע זה בבירור גמור, ומתחיל לכוון לעשות מעשים של השפעה, אז הוא רואה, שאינו מסוגל ללכת נגד הטבע.
וכאן בא הזמן של תפלה, ולא מקודם לכן, כי לא שייך לבקש עזרה דחופה, שהוא מבקש כלים דהשפעה, שהם כלים, שדוקא בהם הוא יכול לקבל חיים, ובלעדם הוא נחשב כמת, כדברי רז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים, היות שמטבע האדם, שאינו מבקש עזרה, רק בזמן שהוא בעצמו אינו מסוגל להשיג את מבוקשו, כי לפני זה יש ענין של בושה, כמשארז"ל על פסוק כרום זלות לבני אדם, כיון שנצרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום, מאי כרום וכו', עוף אחד יש בכרכי הים ושמו כרום, וכיון שהחמה זורחת עליו, מתהפך לכמה גוונין (ברכות, דף ו'), וידוע, שמהטבע הגשמיים, שניתן לנו, הוא שעל ידיהם נלמד דברים רוחניים, אי לזאת, מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה', שיתן לו, נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה' יענה לו על תפלתו.
ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה, ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחיל התפלה אמיתית מעומק הלב, ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמשרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו.
אבל היות שהתפלה הזו הוא נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא של רצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, ואיך הוא יכול להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, וכל האברים הם נגד הרצון הזה, לכן נקרא עבודה זו תפלה, היינו שצריך לתת יגיעה גדולה, שיוכל להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, ויבטל אצל האדם כח הקבלה.
לכן אמרו רז"ל ועבדתם, זו תפלה, עבודה שבלב, ובזה נבין, מדוע הם מכנים תפלה עבודה שבלב, משום שהאדם צריך מאוד לעבוד עם עצמו, שיבטל את אהבה עצמית, ויקבל עליו את עבודה, להשיג כלים דהשפעה, נמצא, על הרצון, שיהיה לו כלים דהשפעה, הוא צריך לעבוד עם עצמו, שירצה להתפלל, שיתנו לו כח השפעה.