תוכן

א' אדר א' תשי"ד
עפר נקרא בחי' שיפלות, כמ"ש "ונפשי כעפר לכל תהיה", שהוא הבחי' השפלה ביותר. ובזמן שאינם כדאים ואינם ראויים, לראות את צורתה האמיתית של השכינה הקדושה, מטעם שיכולים לפגום, אזי הוא רואה אותה בבחי' עפר, היינו שכל העבודה אצלו בבחי' שיפלות. ואע"פ שלפי האמת, היא כלפי הראויים לראות את האמת, אינה נחשבת ח"ו לבחי' שיפלות, אבל בשביל שאינם ראויים, היא מוכרחת להתלבש בצורה שפילה, וממילא כל המסתכלים בה מבזים אותה, ומדברים עליה כל מיני רכילות ולשון הרע, והיא מוכרחת לסבול את כל מיני בזיונות, מטעם שהוא לטובת התחתונים.
וזהו המשל המובא בזוהר [זוהר איכה אות ה' וכן באותיות ל"ח-מ"ח, ובזוהר האזינו אותיות רי"ז-רי"ח], למלך שהגלה את בנו, ואח"כ הגלה את אמו לטובת בנו. ז"א כיון שהאדם בשיפלות וגלה מבית המלך, היינו מלראות ולהסתכל בהשכינה הקדושה בבחי' מלכות וחשיבות, אז גם השכינה הקדושה גולה, היינו שהוא מסתכל עליה בבחי' שיפלות. נמצא לפי"ז, בחי' צער השכינה, שהיא מוכרחת לסבול את כל מיני בזיונות בשביל האדם.
ובו בזמן שהאדם נעשה זכאי, תיכף האדם יוצא מהגלות, וגם השכינה הקדושה יוצאת מהגלות, שהוא כבר רואה את מעלתה וחשיבותה, ומתחיל להלל ולשבח אותה בכל מיני תהילות ותשבחות. נמצא שאם האדם מתחיל בעבודה לשמה, אז נבחן שמתחיל לאוקים את השכינה הקדושה מבחי' העפר והגלות.
ולפי ערך שהוא מצטער על גלות השכינה, במידה זו הוא זוכה ורואה בנחמתה. וכמו שאמר מרן שליט"א [זצוק"ל]: "כל המצטער עם הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור" [תענית י"א ע"א] שהשכינה הקדושה נקראת בחי' ציבור, היינו בחי' כנסת ישראל, וכל המצטער עליה, כך באותה מידה הוא רואה בנחמת הצבור, היינו שהוא בעצמו בבחי' פרטיות נשמתו יוצא מהגלות. רק לפי כמה שהוא התפלל על הכלל כולו, באותו שיעור הוא ג"כ זוכה.