משה: מלשון 'לא מש מקרב המחנה' (ע"פ שמות לג, יא), דהיינו
סילוק. ומש הוא שורש בן ב' אותיות, כמו עש מן מעשה עשה. באופן שפירוש הכתוב
(שמות ב, י) 'ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו', הוא כמו הגזרה עשיתוהו,
כלומר מן המים סילקתי אותו.
וסוד הסתלקות הזו מן המים נמשך מסוד הכאה דאור ישר במסך המעכב על אור
ישר שלא יעבור דרך בו. ויש כאן עמקות רום גדולה מאד, כי בהמלה מש יש שתי
משמעויות הפוכות זו לזו, כי לפעמים פירושו בבחי' דחיה כנ"ל, מלשון 'לא מש
מקרב המחנה', שפירושו לא נסתלק, דהיינו לא נדחה, ונמצא פירוש מש כמו נדחה
או מסתלק, ולפעמים פירושו בבחי' משיכה, כמו שפירש"י מן המים משכתי אותו,
עש"ה.
וטעם ב' המשמעויות ההפכים האלו הוא, מפני שגם בהכאת אור ישר בהמסך
נבחנים גם כן ב' המשמעויות האלו בלי הכרע[1].
וכדי לשׂבר את האזן אבאר זה בציור העין המתדבק אל שתי עשרה, שנגרע ונעשה אחת עשרה[2],
משום שכל עיקר מדת הרוחניות הוא בסוד הכתוב (דברים ד, ב) 'לא תוסיף ולא תגרע',
ו'כל המוסיף גורע' (סנהדרין כט, א) ו'כל יתר כנטול דמי' (חולין נח, ב), ועל כן
העין שהוא דבר נוסף מן הקליפות הקרב אל מדת שתי עשרה פרצופין דקדושה, תיכף נגרעים
מטעם הפרצוף העליון דוכרא דא"א המסתלק ועולה למעלה, ועשתי עשרה התחתונים
נדחים ונופלים לחלקם[3]. ונבחן גם
כן כמו ראש וגוף, שבסיבת העין הקרב אל הקודש נסתלק אור הראש מהגוף, והגוף נדחה
ונופל לחלקם, שהוא סוד המיתה כמו מישה, כי מת הוא כמו משׂ בשין שמאלית[4].
תחית המתים: ונודע בסוד הקבורה שאין גוף המת מתאבד
(-נאבד) כלל, אלא אדרבא, משם עומד לסוד התחיה בסוד הכתוב (שמואל ב' יד, יד) 'ולא
ידח ממנו נדח', אלא אדרבא 'ואתנו ישוב נדחים קובץ' (מתוך זמירות שבת), כלומר,
שאין השי"ת שב אלינו זולת בשעה שמתרבים הנדחים לשיעור קצוב הראוי להתגלות
הכבוד עליהם, שזה סוד 'מקבץ נדחי עמו ישראל' (מתוך תפילת שמונה-עשרה), כי התגלות
הכבוד הוא המקבצם לחטיבה אחת, ובסוד הכתוב (תהלים צה, ד) 'אשר בידו מחקרי ארץ
ותועפות הרים לו'[5], באופן
שאותם הגופים הנראים כמתאבדים (-כנאבדים) ונופלים לשאול תחתית בטרם שמופיע עליהם
אור התחיה, המה הם הכלים האמיתיים המוכנים מכל מראש לקבלת אור החיים הנצחיים, כי
מיתתם מכשיר אותם לנצחיות, בסוד 'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים' (תמיד לג, ב),
שזהו התכלית הנרצה ממנו ית' בסוד 'תכלית שמים וארץ, וברכתו מכל הימים
וקדשתו מכל הזמנים' (תפילת העמידה בליל שבת), כי בטרם שמתו היה חייהם רק בסוד
הימים, כלומר חיים קצרים בדרך יום ולילה, בסוד הכתוב (דברים יא, כא) 'למען ירבו
ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ', אשר כל בעלי חיים האלו בני תמותה המה. אכן כל אלו
מחוייבים להתגלות מתחילה בסוד הברכה, שאינה חלה זולת על חיים הקצרים בדרך יום
ולילה, שזה סוד 'וברכתו מכל הימים', שהם האורות המתגלים בשיעור קצוב, בסוד הכתוב
(תהלים צ, י) 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה'. ואחר שנתרבו
המתים והנדחים האלו ובאו לשיעורם הנרצה, אז השי"ת מופיע עליהם באור התחיה
בסוד הכתוב (יחזקאל לז, ט) 'מארבע הרוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלו', ועליהם
נאמר 'וקדשתו מכל הזמנים', דהיינו מזמני הקבורה, כי אז נעשו מזומנים
ומקודשים לאור התחיה. וזה סוד 'תשע אלפים ותשעה ותשעים מתים מעין הרע ואחד
משאר מחלות' (ע"פ בבא מציעא קז, ב), דהיינו העין הַקָרֵב אל שתי עשרה ונעשה
עשתי עשרה כנ"ל, שמשם כל המיתות, כלומר מישׂות בעין שמאלית, בבחי' הדחיה
שנדחים ונופלים לשאול תחתית, וכמו תועפות הרים, עי' לעיל.
[1] יתכן וכוונתו למובא בתע"ס חלק ב' הסת"פ אות קכט:
"ב' הפכים בשליטה אחת... דהיינו ב' כחות: כח המושך, וכח הדוחה, שכח המושך
שורה בעביות הכלי, וכח הדוחה שורה במסך שבכלי, שהורכבו זה בזה ושניהם שולטים בבת
אחת בזמן אחד בב' מקומות".
[2] בלשון התורה, 'עשתי עשרה' פירושו מספר י"א, נמצא שה'עין'
שנוספה ל"שתי עשרה" גרעה את המנין מי"ב לי"א.
[3] עי' בזה בתע"ס חלק ז' אור-פנימי אות כ.
[4] בהברה אשכנזית, הגיה של המילה מת משתווה להגיה של משׂ.
[5] מחקרי ארץ – תחתיות, תועפות הרים – הרים הגבוהים. ע"פ
המפרשים.
[6] רומז לפסוק (שמות ג, ד) "ויאמר משה משה, ויאמר הנני".
ועי' בספר אור הבהיר ערך דיבור: "וכשהאור חוזר הזה נכפל פעמים רבות, הוא הוא
המכשיר את התחתון לשמיעת הדיבורים דעליון, בסוד הכתוב 'ויאמר משה משה,
ויאמר הנני'" (ויתכן שכוונתו למש"כ לעיל ש"מש" מלשון
"מת").