תוכן

תשמ"ו מאמר יט
​המשנה אומרת (תענית כו) ​משנכנס אב ממעטין בשמחה. ​ומשנכנס אדר מרבים בשמחה. ​ואם יש לו דין ודברים אם עכו"ם ישפט עמו באדר.
ויש להבין את ענין להרבות בשמחה ולמעט בשמחה מהו, הלא שמחה הוא תוצאה מאיזה סיבה, שזה גורם לו שמחה, ולא שייך למעט או להרבות, אלא בהסיבות, א"כ צריכים לדעת, לאיזה סיבה אנו צריכים לפנות שזה יביא לנו שמחה.
ובטח שחז"ל שאמרו לנו להרבות בשמחה, הכוונה היתה לשמחה של קדושה, ולפי"ז יש לנו להתבונן על איזה סיבה הם אמרו לנו לפנות, שזה יגרום לנו שמחה דקדושה.
ועוד יש להבין את מה שאמרו אם יש לו דין ודברים עם עכו"ם ישפוט עמו בחודש אדר, הלא אנו נמצאים בארץ ישראל ויש כמה עיירות שאין בנמצא אפילו גוי אחד, ואפילו נגיד שנמצא באיזה עיר גוי מה לו להיות לו דין ודברים עמו, ולפי המשמעות נראה שענין זה לשפוט עם העכו"ם בחדש אדר, זהו דבר הנוהג תמידי ולא דבר מקרה, היינו לומר, שאם יהיה מקרה נדיר שיהיה לישראל דין ודברים עם גוי, ילך וישפוט עמו בחדש אדר, א"כ צריכים להבין לאיזה עכו"ם הם מתכונים לומר שיש לו דין ודברים עמו.
הנה אנו רואים בסדר התפלות שלנו, יש סדר של ב' אופנים א' סדר של שירות ותשבחות לה'. וסדר השני הוא תפלות ובקשות.
וזה אנו רואים שהם שני דברים ההפוכים זה מזה. כי מטבע הוא שמי שמבקש ממי שהוא איזה חפץ, שחבירו יתן לו, אז שיעור הבקשה תלוי כפי שיעור שהוא נצרך להדבר, ואם הדבר שהוא מבקש מחבירו הוא דבר הנוגע ללבו וזה דבר הכרחי, ובשיעור הנחיצות שבהדבר הוא מתאמץ לעשות כל מה שיש בידו לעשות, בכדי שישיג את מבוקשו.
ולפי"ז יוצא כשהאדם מתפלל להקב"ה שימלא את בקשתו, הוא צריך לראות שהתפלה שלו תהיה מעומק הלב, היינו שירגיש את חסרונו, וכפי שיעור הרגשתו בשיעור הזה, יכול להיות תפלתו יותר אמיתית, היינו שהתפלה שלו לא תהיה מהשפה ולחוץ, אלא שיהיה מעומק הלב, ובכדי שירגיש את חסרונו, הוא צריך לראות את האמת, היינו שהוא רואה שהוא בעל חסרון גדול והוא כלי ריק מכל וכל, במה שנוגע לעניני קדושה, ובזמן שהוא מרגיש, שהוא היותר גרוע מכל העולם, אז הוא יכול לומר שתפלתו הוא תפלה אמיתית, היות שהוא מרגיש שהחסרון שלו הוא היותר גדול בעולם. שאין שני לו שיהיה כדוגמתו.
וכנגד זה הוא בחינה השניה בסדר התפלה שלנו. היינו זמירות שירות ותשבחות, שאנו רואים דרך עולם הוא שהתודה שנותנים להנותן את הטובה לחבירו. גודל התודה נמדדת לפי שיעור הטובה שקיבל מחבירו, למשל, מי שעזר להשני איזה דבר קטן שהיה חסר לו, אז התודה הוא ג"כ, תודה קטנה, כי אנו רואים שמי שנותן להשני איזה מקום עבודה בזמן שיש הרבה מחוסרי עבודה, והוא בעצמו ג"כ הסתובב כמה חדשים בלי עבודה, ונעשה בעל חוב גדול לחנות מכולת, ובעל המכולת, כבר הודיע לו, שהוא מוכרח להפסיק לו מלספק לו צרכי אוכל, והוא כבר עייף מלחפש הלוואות לצורכי מזונות ההכרחיים, ופתאום הוא פגש באיש שרצה שילוה לו איזה הלואה, והאיש הזה מציע לו מקום עבודה עם תנאים נוחיים ואמר לו מה לך לחפש הלואות אני אתן לך מקום עבודה, והיות ששמעתי שאתה איש נאמן, והגם שיש לי הרבה עובדים, אבל איש נאמן אין לי, אי לזאת אני אתן לך משכורת טובה, שתוכל לשלם כל החובות שלך בזמן קצר, א"כ למה לך לבקש הלואה ממני.
ואם נצייר לעצמנו איזה תודה, האדם הזה נותן עכשיו לאדם זה ולא צריך להגיד לו תודה בפה, אלא כל האברים נותנים לו התודה רבה וזהו כמ"ש כל עצמותי תאמרנה וכו'.
ואם נצייר לאדם שהיה תפוס בבית האסורים שנשפט למאסר עולם, ובא אדם אחד והוציאו לחירות עולם, איזה תודה נותנים לו כל האברים שלו לאדם הזה שהציל אותו.
נמצא לפי זה אם האדם רוצה לתת שבח גדול לה', שיהיה בבחינת כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו, וכו', בטח שהאדם צריך לצייר איך שהוא עכשיו איש המאושר בעולם אם הוא רצה לתת שבח גדול לה', אחרת אם הוא מרגיש עוד משהו חסרון, שהוא רוצה שה' יעזור לו, אז אין התודה שנותן לה', לא יכול להיות??? בבחינת כל עצמותי תאמרנה.
אי לזאת אנו רואים בסדר התפלה שלנו שני הופכיים מקצה אל הקצה, וא"כ מתעוררת השאלה ומה האדם יכול לעשות בזמן שהוא רואה איך שהם כל כך רחוקים זה מזה.
ובדרך כלל אנו רואים את סדר ההפכיות בהרבה ענינים, דוגמא א' בסדר האורות המאירים בהכלים, ידוע שיש ערך ההפכי בין כלים לאורות, שבהכלים, הכלים הגדולים והזכים, מתגלים תחילה, היינו מקודם כתר, ולבסוף מתגלה ספירת המלכות. ובאורות היא להיפך, שהקטנים מתגלים תחילה, מקודם מלכות ולבסוף כתר, כידוע כשמדברים מכלים אומרים שהסדר הוא כח"ב זו"ן, וכשמדברים מהאורות אומרים נרנח"י, דוגמא ב' אאמו"ר זצ"ל אמר, אנו רואים בסדר עבודת ה' הופכיות, מצד אחד אנו רואים שחז"ל (אבות פרק ד) אמרו מאד מאד הוי שפל רוח. ומצד השני אמרו כמ"ש "ויגבה לבו בדרכי ה'". זאת אומרת אם באמת יהיה שפל לפני כל אחד ואחד, אז לא יוכל להתגבר, על אלה המלעיגים עליו כשהוא הולך בדרכי ה', כיון שהוא מכניע את עצמו לפני כל.
אלא הוא צריך לומר אז ויגבה לבו בדרכי ה', היינו לא להתפעל מאף אחד ממה שהם אומרים לו, עבודה זו, שאתה קבלת על עצמך, זה מתאים לפני אנשים בעלי כשרונות, אמיצי לב, שהם רגילים להתגבר על מכשולים, ושנולדו עם חינוך טוב, היינו שרגילים מעת היותם קטנים, שעיקר הוא עבודת ה', משא"כ אתה די לך הם תהיה בעל בית חשוב היינו תסתכל שהילדים שלך הם יהיו בני תורה ובעלי עבודה, אז אתה תהיה בעל בית חשוב, ותקבל עבור בנותיך חתנים בני תורה.
לא שאתה בגיל עמידה אתה רוצה עכשיו להתחיל ללכת בדרך העבודה המוביל לתורה לשמה, ולא לתועלת עצמו כלך לך מזה הדרך, ואל תחמוד לדברים שהם למעלה מדרגתיך, ואז אין לו עצה אלא לא להתפעל מהם, ולקיים מה שאמרו ז"ל ואל יתבייש מפני המלעיגים נמצא שאז הוא מוכרח ללכת מדרך הגאוה, ומצד השני הוא צריך לקיים מאד מאד הוי שפל רוח.
אמנם לפי הכלל, אין שני הפכים בנושא אחד. איך אפשר לקיים שניהם, באדם אחד. ויש עוד הרבה דוגמאות של ב', הפכים בעניני עבודת ה'.
אבל יכול להיות שני הפכים בנושא אחד, בשני זמנים, היינו זה אחר זה.
ושורש הדברים הוא כמ"ש בהקדמה לספר הזהר (אות יד יא) ששואל שם איך אפשר שיתהוה מקדושתו ית', ענין מרכבת הטומאה והקליפות, אחר שהיא רחוקה מקדושתו ית' מקצה אל הקצה, וכו', ואומר שם הרצון לקבל שהוא עצם מהותן של הנשמות מבחינת בריאתן זהו טומאה וקליפות, וזהו מטעם השנוי צורה שבהם מפרידתן ממנו ית', ובכדי לתקן דבר הפירוד, המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית', את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות, שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דקדושה, והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה והסיר ממנו את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת אבי"ע דטומאה.
ואומר שם איך יתקנו אלו שני דברים שהם בשנוי צורה זו מזו, לכן נברא מציאת עוה"ז הגשמי דהיינו למקום שתהיה בו מציאת גוף ונשמה וכן זמן קלקול ותיקון, כי הגוף שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, ונשאר משעובד תחת המערכה ההוא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול, ואח"כ מתחיל זמן התיקון, שהוא אחר י"ג שנים, וע"י העסק בתו"מ שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע.
נמצא שהנברא תיכף מצד בריאתו, הוא נכלל מב' הופכיים, א' מכלי קבלה, וב' מכלים דהשפעה, ואין לך הופכיות יותר גדולה מזו, ואלו ב' דברים הפוכים באים בנושא אחד אלא בזה אחר זה, ונראה כאילו יש קו אמצעי הכולל את שניהם.
א' הוא הרצון לקבל, ב' הוא הרצון להשפיע, וקו אמצעי הכולל את שניהם הוא בזמן שהרצון לקבל נכלל ברצון להשפיע המוכנה מקבל בעל מנת להשפיע, נמצא שבקו האמצעי הזה נכלל ב' הכוחות היינו קבלה והשפעה ביחד.
ולפי"ז יוצא מה ששאלנו, איך יכול להיות בעבודת האדם מציאת של שלימות בתכלית השלמות, וחסרון בתכלית השפלות, בנושא אחד, והתשובה הוא שזה יכול להיות בב' זמנים, היינו שהאדם צריך לחלק סדר עבודתו, לב' אופנים, אופן אחד יהיה בדרך ימין הנקרא שלימות כי האדם כשמתחיל לפנות, צריך לפנות מקודם לימין, הנקרא שלימות, ואח"כ לפנות לשמאל, כי דוקא על שני רגלים יכול האדם ללכת, אבל על רגל אחד לא שייך בכלל הליכה.
וענין ימין נקרא שלימות. היות כשהאדם בא לקבל על עצמו עבודת ה', הסדר הוא שצריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים כשור לעול, וכחמור למשא, שענין שור וחמור הוא הכוונה על בחינת מוחא, הנקרא שור, מלשון ידע שור קונהו, שהכוונה על בחינת אמונה למעלה מהדעת, וחמור אבוס בעליו הכוונה על בחינת ליבא, היינו אהבה עצמית, ולכן כשאומרים לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו זהו אצלו למשא, שרוצה תמיד לזרוק את המשא מעל כתפיו, אלא תמיד הוא מסתכל מה יש לו לאכול מעבודה זו היינו איזה הנאה הרצון לקבל שלו יוכל לקבל הנאה.
ובזמן שמקבל על עצמו עבודה זו, הוא אומר בטח שאני צריך לראות בעצמי היינו לבדוק את עצמי תמיד, אם אני לא מרמה עצמי בזה שאני הולך בדרך הנכון שהוא כמו שצריך להיות, היינו לקיים תורה ומצות מטעם צוי ה', ולא משום סיבות אחרות, אבל אני מקיים מאמר חז"ל שאמרו לעולם יעסוק אדם בתו"מ אפילו שלא לשמה כי מתוך שלא לשמה הוא יבוא לשמה, א"כ מה לי לחשוב על עצמי אם מקיים תו"מ עם כל הכוונות, באופן שהכל יהיו לשם שמים.
אלא לזכות גדולה יש לי בזה, שה' נתן לי מחשבה ורצון, לקיים משהו בתו"מ, כי כפי הכלל, שדבר חשוב לא מסתכלים כל כך על הכמות, אלא אפילו שיהיה כמות קטנה, ואם האיכות היא חשובה אפילו דבר קטן שבאיכות חשוב מאד, ומשום זה היות שתו"מ הוא מה שהקב"ה צוה לנו ע"י משה לקיים אותם, א"כ לקיים מצות ה', לא חשוב לי כמה שאני יכול אלא אפילו שיהיו אפילו עם הכוונות הכי גרועות ושפלות סוף כל סוף בבחינת המעשה אני מקיים, עד כמה שהגוף מרשה לי, הגם שאני לא מוכשר להתגבר על רצונות הגוף, מ"מ אני שמח בזה לכל הפחות שיש לי כח לקיים מצות ה' באיזה אופן שהוא, כי אני מאמין, שהכל בא בהשגחה, היינו שה' נתן לי מחשבה ורצון וכח לקיים תו"מ, ואני מודה לו בזה כי אני רואה שלא לכולם היה זכות כזאת, לקיים מצות ה', והוא צריך לומר שאין בידו כח להעריך את גודל וחשיבות של קיום מצות ה', אפילו בלי שום כוונה.
ויש לדמות זה מה שאנו רואים שאם הילד לא רוצה לאכול שאין לו שום הנאה מאכילה, אז ההורים נותנים לו לאכול בין שהוא רוצה ובין שהוא לא רוצה, והגם שאין להילד שום הנאה, אבל סוף כל סוף אפילו על דרך הכפיה, א"כ מועיל להילד שיהיה לו היכולת להתקיים ולגדול, הגם שבטח שיותר טוב אם הילד רוצה לאכול מעצמו היינו שיש לו הנאה מהאוכל, אבל אפילו בלי הנאה אלא שכולו על דרך הכפיה, ג"כ מועיל להילד.
כמו"כ צריכים לומר בעבודת ה' הגם זה שמקיים תו"מ על דרך הכפיה, היינו שהוא כופה על עצמו לקיים והגוף שלו מתנגד לכל דבר שבקדושה מ"מ העשיותיו מה שהוא עושה עושה את שלו, היינו עי"ז, הוא יכול לבוא לידי מצב שכן יהיה לו הרצון לקיים, ואז כל מעשים שעשה אינם חוזרים ריקם, אלא הכל מה שעשה נכנס בקדושה.
וזה יכולים לפרש, במה שחז"ל דרשו על הפסוק יקריב אותו לרצונו לפני ה', (ערכין כא) ת"ר יקריב אותו מלמד שכופין אותו, וכתיב לרצונו הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
שמשמע שהיה קשה לחז"ל, מה שכתוב לרצונו לפני ה', זאת אומרת שכל עשיותיו מה שהוא עושה בקשר להתקרב את עצמו לה', אין המעשה נקרא מעשה אם אין הוא רוצה לעשות לשם שמים, שנקרא לרצון ה', אלא שהאדם הזה עוד אינו מסוגל לעשות מעשים שיהיה לתועלת השי"ת, משמע שאין שום ערך להמעשים שלו, וכאילו לא עשה כלום דמי, כאן שאינם עוד לרצון ה'.
אמנם מדכתיב יקריב אותו, משמע כמ"ש מלמד שכופין אותו, זאת אומרת אפילו בדרך הכפיה היינו שלא רוצה לעשות לשם שמים, ג"כ נקרא קרבן, הלא קשה הלא לא רוצה להקריב הקרבן, לפני ה', א"כ הרי הוא בסתירה תחילת הפסוק לסופו.
ועל זה תירצו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, פירוש, שזה הולך לפי הכלל שארז"ל לעולם יעסוק (אדם) בתורה ומצות אעפ"י שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ, ב) שהכוונה הוא שעל ידי זה שיכוף עצמו כל פעם ופעם אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים, והטעם הוא משום שבמקום שהוא לא רואה תועלת עצמו, אינו מסוגל לעשות שום דבר, ומ"מ אינו משגיח על טענותיו של הגוף והוא אומר להגוף שלו תדע שגם על דרך כפיה אתה עושה מצות ה', ולא יעזור לך שום התנגדות על המעשה, אומרים שמצוות מעשיות יש להם הסגולה להביא את האדם לשמה, וזה הפירוש כופין אותו, היינו הוא כופה את עצמו, ואינו שומע שום שכל וסברה מה שהגוף רוצה להסבירו אלא שאומר לו שבסופו של דבר הוא יגיע לבחינת לשמה, וזהו פירוש, עד שיאמר רוצה אני, היינו כנ"ל שמתוך שלא לשמה באים לשמה, שזה נקרא רוצה אני.
אי לזאת כל פעם שהוא זוכר בעשית איזה מעשה של קדושה תיכף נתעורר בו שמחה גדולה בזה שזכה להיות לו איזה נגיעה בדברים, שהבורא צוה אותם לעשות, והגם שהוא יודע שכל מה שהוא עושה הוא רק שלא לשמה, ומ"מ אין קץ לשמחתו, היות שחז"ל הבטיחו לנו מתוך שלא לשמה באים לשמה.
ועושה קל וחומר לעצמו, כיון שחז"ל אמרו העושה תשובה מאהבה זדונות שעשה נעשה לו כזכויות, והעושה תשובה מיראה זדונות נעשהו לו כשגגות. נמצא לפי"ז מתי שהוא יזכה לעשות לשמה, אז בטח כל המצוות שעשה שלא לשמה, יכנסו לקדושה, ויהיו חשובים כאילו עשה אותם לשמה, נמצא אפילו בעת שהוא עדיין עוסק בשלא לשמה, הרי זה חשוב אצלו כאילו הוא עושה לשמה היינו שהוא עושה חשבון לעצמו, שכל המעשים שהוא עושה בודאי הם יותר חשובים מזדונות, ובטח הם יתוקנו לטוב.
ובטח כל מעשה ומעשה שהוא עושה אפילו שהיא דבר קטן, למצוה גדולה יחשב לו, כדרז"ל (אבות פרק שני) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות".
ומשום זה מתי שעושה חשבון לעצמו, על המעשים שלו שהוא עושה, את מצות של מי הוא מקיים. וכמ"כ בזמן שמדבר איזה דברי תורה, הוא אומר לעצמו את תורה של מי אני לומד, ובזמן שהוא עושה איזה ברכת הנהנין כמו שהכל, או המוציא, הוא חושב למי אני מדבר עכשיו. נמצא שהוא אז בתכלית השלימות, והשלימות הזאת מולידה שמחה, משום שהוא אז דבוק בבורא כפי שהוא משער בעצמו שהוא מדבר להבורא שהוא טוב ומטיב, וממילא הוא מקבל שמחה מהשורש, שהשורש של כל הנבראים הוא הבורא, שהוא מכונה בשם טוב ומטיב, שדרשו חז"ל טוב לדידיה ומטיב לאחרינא, שפירושו, שאז הוא יכול להאמין שה' עושה עמו טוב וכמו"כ מטיב על הכלל, זאת אומרת שאז יש לו היכולת להאמין למעלה מהדעת שכך הוא באמת, אעפ"י שיעשה חשבון לפי שכל החיצון שלו, הוא עוד לא רואה את הטוב בכל השלימות, אבל עכשיו ע"י החשבון שעושה עם העשיית שלו בתורה ומצות, שהוא דבוק לשעתו באיזה אופן שהוא בבורא לשעתו, יש לו אז כח להאמין למעלה מהדעת שכך הוא באמת, וממילא האמת יורה דרכו, שנצמח מזה שהוא חושב שהוא מדבר עכשיו עם הבורא ית', ומזה בא התעוררות גדולה של שמחה.
כמ"ש "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו" ויש להבין כלפי מי נאמר שיש חדוה במקומו, בטח שכל השמות שאנו מדברים הכל הוא בערך הנבראים, פירוש איך שהנבראים מרגישים אבל מהבורא עצמו, אמרו ז"ל לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל, אלא כל המדובר הוא כלפי הנבראים. א"כ יהיה הפירוש, אלו שהם מרגישים שעומדים לפניו, הם מרגישים בחינת הוד והדר, וכמו"כ מי שחושב שהוא עומד במקומו, כי ענין מקום נקרא השתוות הצורה, ויש עוד פירוש שענין הוא מראה, כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבמקום שאדם מחשב שם הוא.
נמצא לפי"ז שאם האדם חושב שעומד ומדבר עם המלך, הרי הוא נמצא במקומו שהמלך נמצא שם, אז הוא מרגיש כמ"ש עוז וחדוה במקומו.
ובזה יש להבין מה ששאלנו ע"ז, שחז"ל אמרו משנכנס אדר מרבין בשמחה ושאלנו מה הוא הענין להרבות בשמחה היינו שהשמחה הוא תוצאה מאיזה סבה, א"כ מהו הסיבה שיכולים לעורר את הסיבה בכדי שיביאו לנו שמחה.
ולפי הנ"ל, הכוונה להרבות ללכת בקו ימין הנקרא שלימות, והאדם נמצא במצב של שלימות, וזה נקרא השתוות היינו שהשלם, שהוא האדם דבוק עכשיו בהשלם, כמ"ש שברוך מתדבק בברוך, ואין הארור מתדבק בברוך, לכן אם האדם נמצא במצב של בקורת הנקרא קו שמאל, הוא נמצא במצב של ארור וממילא הוא נפרד מהשלם ומשום זה הוא יכול להרגיש אז רק חושך, ולא אור שרק אור מביא שמחה.
אולם יש להבין מהו דוקא בחדש אדר, צריכים להרבות בשמחה, ומדוע לא ילכו בדרך הימין כל השנה, וע"ז יש להשיב, היות שחדש אדר היה בו הנס של​ פורים, שהיה מאיר אור דגמר התיקון, כמ"ש בשער הכוונות (תע"ס חלק ט"ו דף א'תתיג אות רכ) וז"ל, לכן לעת"ל כל המועדים יתבטלו חוץ ממגילת אסתר, והטעם הוא, כי לעולם לה היה נס גדול כזה, לא בשבתות ולא ביו"ט.
ומשום זה ההכנה לאור גדול כזה צריך להיות שמחה שזהו ההכנה לקבל אורח נכבד, שהוא אור של עתיד לבוא כנ"ל, לכן עי"ז שעושים הכנה של להרבות בשמחה, ממשיכים את האור הנקרא ימי משתה ושמחה.
וזהו לפי הכלל, מ"ש בזה"ק בעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא. שפירוש לפי מעשי התחתונים שעושים באותו שיעור מתעורר המעשה למעלה.
זאת אומרת, בזמן שהתחתונים עוסקים בעניני שמחה באותו אופן ממשיכים את אור של שמחה למטה, וזהו כמ"ש ​(מגילת אסתר ט, כא) ​ויכתוב מרדכי וכו', לקיים עליהם וכו', כימים אשר נחו בהם היהודים מאוביהם, והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה. שעי"ז ימשיכו את האור של גמר התיקון שהיה מאיר אז.
ויש להבחין בענין שעוסקים בענין המשכת השמחה כי הסיבה לזה אמרנו, כי הוא נותן אז תודה לה', על מה שקירב אותו, נמצא בזמן שהוא נותן תודה, הוא עוסק אז בענין השפעה, כי הוא מודה ומשבח להבורא על מה שנתן לו מחשבה ורצון, להיות לו איזה מגע עם רוחניות, ועכשיו הוא לא רוצה מה' שיתן לו משהו, א"כ הוא לא מבקש משהו מה', וכל מגמתו עכשיו הוא רק שהוא רוצה לתת תודה לה', נמצא שיש לו עכשיו דבקות בה', כי הוא עוסק בהשפעה, א"כ עי"ז נמשך אליו מתוך הדביקות בחינת שמחה, ושלימות מכח שהוא דבוק עכשיו בהשלם, וזהו הענין שעי"ז מרבין בשמחה.
משא"כ כשהוא עוסק בבקשה שתפלה שהוא מעומק הלב הוא מלא חסרונות, כי כפי שיעור הרגשת החסרון כן הוא תפלתו יותר מעומק הלב. נמצא שבזמן ההוא, אי אפשר לו להיות בשמחה, נמצא לפי"ז שסיבת השמחה, הוא בזמן שעוסק בשבח והודיה ולא בזמן שעוסק בבדיקת החסרונות.
ולפי הנ"ל יש לפרש מה שאמרו ז"ל, ואם יש לו דין ודברים עם עכו"ם ישפוט עמו באדר. שמשמע שיש זמן של דין ודברים עם נכרי, כאילו זה נוהג שישראל יש דין ודברים עם נכרים, וכי זה שייך לאנשים שעסוקים בתורה ועבודה, ואין הם עוסקים בשום מלאכה ומסחר.
ולפי דרך עבודה יש לפרש את זה, שהכוונה הוא על העכו"ם שיש בכל ישראל, היינו בגוף אחד ואלו אנשים שרוצים ללכת בדרכי ה', אז הגוף שלהם מתנגד להם, וזה כמשרז"ל, על פסוק לא יהיה בך אל זר, ואמרו איזה אל זר בגופו של אדם הוי אומר זהו היצה"ר, והוא נקרא עכו"ם, מטעם שהוא מתנגד להיות בחינת ישראל, וזה נקרא שיש לו דין ודברים, ואז בחדש אדר שאז זכו להנס שהיה אז שמחה וששון ליהודים וכו', כי נפל פחד היהודים עליהם וכו', ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.
לכן מסוגל החדש הזה, שהאדם ישפוט עם הנכרי שבקרבו ובודאי יצליח בחדש הזה שהוא בחינת ונהפוך הוא כמ"ש אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם.
וצריכים לזכור כי דין ודברים שיש להאדם עם עכו"ם שלו הוא, כי כל אחד טוען כולו שלי, שישראל טוען שהגוף נברא רק בכדי שיהא ישראל ועובד ה', ולא בשביל אהבה עצמית, משא"כ, הנכרי שבקרבו טוען ג"כ כולו שלי, היינו שכל הגוף נברא עם רצון לקבל, בטח שזה הוא מטעם שהגוף צריך לדאוג אך ורק לצורך הרצון לקבל שלו, ומאי לחשוב על ענין של רצון להשפיע, ומראה לו כמה הוכחות שהצדק עמו כי חזו עמא דבר, היינו שאומר לו לך ותראה איך הכלל נוהג, אם יש מי שהוא שידאג לטובת הזולת, בזמן שעוד לא נתמלא לו כל צרכיו, מה שנחוץ לו לטובת עצמו, אלא שיש מתי מספר אנשים שהם קומץ קטן, שלאחר שנתמלאו להם את צרכיהם, אז הם מתחילים לדאוג לטובת הזולת, וגם אז הם מסתכלים בשבע עיניים שח"ו זה שדואג לצורך הזולת, שלא יפגום באהבה עצמית.
ואתה טוען כולו שלי היינו שלא לחשוב כלל על אהבת עצמית אלא שכל המרץ שיש לך אתה רוצה להשתמש עם זה לצורך הזולת, ואתה מתרץ לי, שזה שאתה רוצה לעבוד לטובת החברים הנקרא אהבת הזולת, אתה אומר לי שזה לא סוף פסוק, אלא שאתה חושב שעי"ז שאתה עוסק באהבת הזולת, אתה תוכל להגיע לאהבת ה', היינו שאתה רוצה, בכלל להבטל לה', ומה יהיה עם הגוף אז, אם אתה רוצה אח"כ ליתן כל הגוף שלך להבורא, להבטל אליו בכלל תגיד אתה בעצמך איך אני יכול להסכים לדבר שזה מוזר מאד להבין בשכל האנושי.
אי לזאת אני מוכרח לטעון כולו שלי ולא לתת לך ללכת אף שעל קדימה, ובמצב הזה הוא מלחמה כבדה, היות שכל אחד אומר שהצדק עמו. כי הישראל שבקרבו טוען היות שהבורא ית' ברא אותנו על הכוונה רצונו להטיב לנבראיו, אז בטח הוא יודע מה שטוב להנבראים, זאת אומרת שהוא הבין, שרק ע"י זה שיעסקו הכל בעל מנת להשפיע, נחת רוח להבורא, זה יתן להם כח לקבל המדרגות הכי גדולות המכונה התגלות אלקות, שזה מתלבש בשכל הפנימי, ובהרגש הפנימי שבלב, זאת אומרת שרק באופן כזה, יהיה להם האפשרות לקבל כל הטוב והעונג מה שה' רצה לתת עבור הנבראים.
משא"כ אם היו מקבלים עם כלי קבלה, חוץ מזה שזה גורם פירוד, יש ענין של מסתפק במועט, פירוש שצריכים להאמין מ"ש בזה"ק שיש נהירו דקיק שמאיר בהקליפות להחיותם, זאת אומרת, שכל התענוגים הנמצאים בעולם הגשמי, הוא רק בחינת אור דק בערך הטוב והעונג הנמצא בקדושה, היינו אפילו מדרגה קטנה של קדושה, למשל נפש דעשיה, יש בה יותר תענוג מכל תענוגי הגשמיים, ובטח כשהאדם היה מקבל את השפע מטעם רצון לקבל, לתועלת עצמו, היה מסתפק בזה, ולא היה יכול ללכת להשיג עוד מדרגות יותר גבוהות, כי מטעם תועלת עצמו, ההארה הזו של נפש דעשיה מספק לו, שאין לו אז שום צורך להוסיף מה שהוא על התענוגים, ממה שהוא נהנה.
אבל כשמלמדים את האדם לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז האדם לא יכול לומר די לי במה שזכיתי, הלא כל מה שהוא מקבל, הוא לתועלת הבורא, א"כ לא יכול לומר כבר מספיק לי היות שנתתי נ"ר להבורא בזה שקבלתי קצת מאור העליון שמזה יש הנאה להבורא, ואני לא רוצה לקבל יותר היות שאסור לומר כך, שמספיק לי היות שכבר נתתי לו הנאה בזה שקבלתי ממנו הארה קטנה זו, אלא האדם צריך להשתדל, להשפיע כל פעם נ"ר להבורא כל פעם יותר ויותר, והיות שכל הנאה למעלה הוא בזה שמטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו, מגיע לתחתונים בפועל, זה הוא הנאה שיש למעלה.
ומשום זה בחדש אדר שאז מתעורר הזמן של הנס כמ"ש ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם וכו', אז הזמן מוכשר לזה, שיעורר את הנכרי שבקרבו, ע"ד שארז"ל, (ברכות ה) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו, ופרש"י, ירגיז יצר טוב, שיעשה מלחמה עם יצר הרע.
וכאן הכוונה שבחדש אדר הוא מסוגל יותר לנצח את היצה"ר. כי אז שהיה נס מן השמים, כמו שארז"ל, (שבת פח) ​קימו וקבלו, ​קיימו מה שקבלו כבר, ופרש"י מה שרבא אמר, שהדור קבלהו בימי אחשורוש מאהבת הנס שנעשה להם.
משא"כ בחדש אב שאז זמן שהיה חורבן ביהמ"ק וצריכים להתאבל ע"ז, נמצא אז יהי' הפירוש, מה שארז"ל ממעטים בשמחה היינו זה הדרך שעוסקים בחדש אדר בבחינת הימין, שהוא כדי לעורר, את הנס שנתגלה בחדש אדר, כשארז"ל שמאהבת הנס קיימו וקבלו וכו'.
משא"כ בחדש אב שצריכים להתאבל על חורבן ביהמ"ק צריכים לעבוד על קו שמאל היינו לתת בקורת על המעשים שצריכים להיות בדרך הקדושה שהוא עמ"נ להשפיע, ואיך שהאדם מרוחק מזה מענין השפעה, ובזמן שאדם חושב ע"ז, הוא נמצא במצב של התרחקות מהקדושה, והוא משוקע רק באהבה עצמית, שכל הבסיס שלו שעוסק בתו"מ, הכל על החשבון למלאות את הרצון לקבל, בכל מלוי שרק אפשר למלאות אותו.
אי לזאת הזמן שעוסק בחשבון של השפלות שלו יש אז מקום לעורר הכאב של חורבן הקדושה שיש בכל אחד ואחד, ואז יקויים כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ירושלים.