תוכן

שמעתי א' יתרו תש"ד
הנה כתוב (דברים ד' ל"ה): "אין עוד מלבדו", שפירושו: שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו ית'. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא: מטעם שכך הוא רצונו ית'. וזהו בחינת תיקון, הנקרא, "שמאל דוחה וימין מקרבת", כלומר מה שהשמאל דוחה זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם שבאו מלכתחילה מתוך הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מהקדושה. והתועלת מהדחיות היא: שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. כי לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתית על כל המכשולים למעלה מהדעת, הוא יכול לקיים את התו"מ, ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת, אחרת הוא מוכרח לנטות ח"ו מדרך ה', אפילו משלא לשמה. והוא תמיד אצלו, הפרוץ מרובה מהעומד, היינו שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיהיה סוף למצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה, כי הוא רואה אפילו כקוצו של יוד, קשה לו לקיים רק בהתגברות למעלה מהדעת, אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר, ומה יהיה הסוף?
אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם שתקבע בליבו תביעה אמיתית - שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות. נמצא לפי"ז שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'. היינו שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היתה לו היכולת להתגבר, אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, משום זה ניתנה לו מלמעלה עזרה, שלא תהיה לו היכולת לומר: שב"ה יש לי תורה ומצוות ומעשים טובים, ומה חסר לי עוד?" וזה דוקא אם באמת שיש לאדם הזה רצון אמיתי, אז האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו ששולחים לו מחשבות ודיעות שהם נגד העבודה, וזהו בכדי שיראה שאין הוא בשלימות עם ה'. ועד כמה שהוא מתגבר הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר העובדים שהם מרגישים שהם בשלימות עם ה', מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו, וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזו התעוררות מלמעלה שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם זוהי הסיבה שגורמת לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור שיקרב אותו באמת.
האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך שהוא דבוק בו ית', כלומר שכל מחשבותיו תהיינה בו ית'. היינו אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', לומר שיש רשות אחרת שלא נותנת לו להכנס לקדושה, שבידה להטיב או להרע. פירוש: שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים, וללכת בדרכי השי"ת, אלא הכל נעשה מצד ה'.
וזהו כמ"ש הבעש"ט: שאמר שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלהים אחרים", שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה, כלומר שאינו מאמין שרק הבורא הוא מנהיג העולם.
אולם בזמן שעבר איזו עבירה, ובטח הוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העבירה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזו נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.
והאדם צריך להצטער אז ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא ששם מקום הפסולת. כלומר שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון. (ואפשר לומר שזה שמובא בספרים שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש ע"ד שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהם פסולת, ועכשיו הוא רוצה לקבל מהם מזונות).
וכמו"כ בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר: שעכשיו אני נמצא במצב שאני מבין שכדאי להיות עובד ה', אלא הוא צריך לדעת שעכשיו הוא מצא חן בעיני השי"ת, לכן הקב"ה מקרבו, ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר אף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה.
(אולם מכאן משמע שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכל תלוי בה', ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין בשכל החיצוני שלו.)
וכמו"כ בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו, והמקבל הוא בפרודא. אלא שיצטער על גלות השכינה, כלומר שהוא גורם צער השכינה. והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ובלב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם ששם מורגש בעיקר הכאב. כמו כן הכאב שהאדם מרגיש ,מזה שהוא מרוחק מה', והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל, ולכן אינה דומה הרגשת הכאב הפרטי, בערך הרגשת הכאב הכללי, ז"א שיש צער השכינה בזה שהאברים מרוחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה. (וי"ל שזהו משרז"ל (סנהדרין מ"ו א'): "בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת: קלני מראשי קלני מזרועי"). ובזה שחושב הצער של ההתרחקות לא על עצמו, הוא נצול מליפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.
ואותו דבר בזמן שהוא מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה, שיש לו שמחה מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר שעיקר השמחה שלו תהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את האבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה. ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה מזה יש לו שמחה. וזהו ג"כ על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק מזה שיש שמחה להכלל כולו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.
והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת כי זהו כל האדם, כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא, אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה, משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים, כי זו היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וזו נקראת שמחת השכינה למעלה.
ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות, איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה, ובטח שעי"ז שיהיה לו תענוג יהיה נחת רוח למעלה, לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ושתהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך, ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה, נמצא שכל ההשתוקקות צריכה להיות רק לשם שמים. (ואפשר שזה הפירוש דמאמר חז"ל (שבת ל' ע"ב): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה").