תוכן

שמעתי א' יתרו תש"ד
הנה כתוב (דברים ד' ל"ה): "אין עוד מלבדו", היינו: שאין כח אחר נגדו ית', וכל הדברים שמתדמים להאדם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הוא מטעם שכך רצונו ית' וזהו בחינת תיקון, בסוד "שמאל דוחה וימין מקרבת", שיש דברים בעולם שנבראו רק בכדי להטות את האדם מדרך הישר, שרק על ידי הדחיות האלו, מביאים לו לידי התרקמות הרצון השלם, שיהיה נצרך להבורא יתברך שיקרבו באמת לדביקות הנצחית, מטעם שהם גורמים שלא יוכל להחזיק מעמד במצב דשלא לשמה. שרק ע"י התגברות אמיתית למעלה מהדעת, על כל המכשולים, יכולים להנצל מאלו העובדות והמעשים אשר נעשו בארץ, אחרת הוא מוכרח לנטות מדרך ה' אפילו מהשלא לשמה. ורק בזמן שהאדם רואה שאין לו מקום בהקדושה אפילו כקוצו של יוד אינו יכול לקיים בלי התגברות למעלה מהדעת, אזי נקבעת בלבו תביעה אמיתית, זאת אומרת שאין לו ברירה אחרת, אלא שה' יפתח לו עיניו ולבו, וזהו בכוונה תחילה שהשי"ת הכין לו שהוא יראה את הסתירות כך בכדי לקרבו אל האמת.
והאדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך בדביקות ה', היינו שכל מחשבותיו תהיינה תמיד בו ית', ז"א שאפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות יותר שפל מזה, גם כן יתלה בו ית', היינו שהשי"ת אינו נותן לו להיכנס בהיכל המלך, אבל אל יחשוב שיש רשות אחרת שבידה להטיב או להרע. שאפשר להגיד שהס"א לא נותנת לו כח לעשות דברים טובים, והיא מונעת בעדו מללכת בדרכי השי"ת, אלא הכל נעשה מצד השי"ת, וכמ"ש הבעש"ט: שמי שאומר שיש כח אחר, היינו קליפות, אזי הוא בבחינת "ועבדתם אלהים אחרים". שלאו דווקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות אפילו רשות עצמו, שאומר שאתמול הוא בעצמו לא רצה ללכת בדרכי ה', נקרא גם כן רשות אחרת וכח אחר, והוא עובר עבירה ממש, כמו שהיתה לו מחשבה של כפירה.
ובזמן שהוא עובר עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על זאת. אז הוא צריך להזהר שלא יצטער על מה שהוא היה רוצה לעשות את העבירה, אלא יצטער על מה שהשי"ת זרק אותו מהיכל המלך, שיצטער על הסיבה מדוע ה' זרק אותו מלשמש אותו, למקום טינופת, לבית הכסא וכו',ז"א שה' נתן מחשבה ורצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום טינופת (ואפשר שזה נקרא שבא בגלגול חזיר, היינו שיש לו חיות מדברים הנמוכים ביותר, שדומים לפסולת וצואה.)
וכמו"כ בזמן עליה, שיש לו רצון וחשק לעבדות ה', הוא צריך לדעת שהוא מטעם שמצא חן בעיני השי"ת, ומשום זה הקב"ה מקרבו אליו, ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה.
וכן בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, שהוא מצטער על מה שהוא מרוחק, שעל ידי זה הוא נעשה למקבל, והמקבל הוא בפרודא. אלא יצטער על גלות השכינה, היינו שיכול לעשות ציור, כמו שהוא מרגיש את היסורים והכאב מזה שהוא מרוחק מהשכינה. והיות שהוא חלק מהשכינה הקדושה, וזה ידוע שאם כואב לאדם איזה איבר שיהיה אפילו אבר הכי קטן, הכאב הזה עובר לכל הגוף, עד שאפשר לומר שהיסורים והכאבים שישנם באברים מורגשים דוקא במוח ובלב, ז"א שעיקר הכאבים מורגש בכללות האדם. ומובן מאליו שאין ערך ודמיון הרגשתו הפרטית מה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מהיכל המלך, שהיסורים הללו מורגשים בעיקר בכללות הקומה שהיא בחינת שכינה הקדושה, (ואפשר שזהו פירוש משרז"ל (סנהדרין מ"ו א'): "בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי קלני מזרועי.
וכמו כן בזמן שיש לו שמחה שמרגיש בעצמו שזכה מעט למציאת חן בעיני הקב"ה, ג"כ צריך להיות על חשבון השכינה הקדושה ולא על חשבון עצמו. שצריך לשמוח בזה שזכה לשמח את השכינה הקדושה, כי בזמן שיש תענוג לפרט יש תענוג להכלל כולו, נמצא שמאבד תמיד את עצמיותו הפרטית שלו, ולא נלכד ברשת הרצון לקבל. כי הגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, שזהו כל האדם, כי חוץ מהרצון לקבל אינו ע"ח הנברא, אלא ע"ח הבורא, אלא שצריך להיות בעמ"נ להשפיע. היינו, כי יש שמחה גדולה למעלה בזה שיש לתחתונים תענוג, וזו נקראת שמחת השכינה, ומשום זה על האדם תמיד לחשוב איך לעשות נחת רוח ליוצרו. ובטח עי"ז שיהיה לו תענוג בזה שנמצא בהיכל המלך, וישתעשע בגנזי המלך, ורק זה יהיה לו למטרה. (ואפשר שזה הפירוש דמאמר חז"ל (שבת ל' ע"ב): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה").
תש"ד
"איהו שוכן ואיהי שכינה" [הוא שוכן והיא שכינה], זה ידוע דלגבי אור העליון כתוב "אני הוי"ה לא שניתי", וכל השמות והכנויים הוא רק בחשבון המקבלים, שהוא הרצון לקבל הכלול במלכות, שהיא שורש הבריאה, ומשתלשל ויורד עד לעולם הזה להנבראים, וכל הבחינות האלו, החל משורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקרא בשם שכינה. שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות, ואז האור נקרא בשם שוכן, והכלים נקראים בשם כללי-שכינה. היינו שהשוכן שורה בתוך השכינה, פירוש על שם האור השוכן בתוך הכלים.
לכן יוצא שכללות הכלים נקראים בשם שכינה, ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אנו מכנים לזמן הזה בשם תיקונים, היינו שעושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות, ועד אז נקרא שכינתא בגלותא. היינו שבעולמות העליונים אין עדיין השלימות, ולמטה בעולם הזה, במקום שצריכה להיות השראת האור העליון בתוך הרצון לקבל, אז הרצון לקבל ממולא עם שטותים ודברים שפלים, שאין הם מביאים לכבוד שמים. היינו שבמקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', הוא מקום לטינופת ואשפה. נמצא שהשכינה בעפרא, זאת אומרת שהיא מושפלת עד לעפר, שכל אחד ואחד מואס בדברים השייכים לקדושה, ומשפילים אותם עד לעפר. ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, אלא שבוחרים בדברים השפלים. נמצא שיש צער השכינה, במה שלא נותנים לה מקום, היינו שישרה שם אור העליון.