תוכן

שמעתי א' יתרו תש"ד ירושלים
הנה כתוב: אין עוד מלבדו. שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם נגדו ית' וכל הדברים שמתדמים להאדם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הוא מטעם שכך רצונו ית'. וזהו בחינת תיקון, בס' "שמאל דוחה וימין מקרבת", שיש דברים בעולם שנבראו כך בכדי להטות את האדם מדרך הישר, שרק ע"י הדחיות האלה מביאים אותו לידי התרקמות הרצון השלם שיהא נצרך להב"י שיקרבו באמת לדביקות הנצחי מטעם שהם גורמים שלא יוכל להחזיק מעמד בהמצב דשלא לשמה, שרק על ידי התגברות אמיתית על כל המכשולים יכולים להנצל מאלו העובדות והמעשים אשר נעשו בארץ,אחרת הוא מוכרח לנטות מדרך ה', אפילו מהשלא לשמה. ורק אז שהאדם רואה שאין לו מקום בהקדושה שאפילו קוצו של יוד אינו יכול לקיים בלי התגברות למעלה מהדעת, אזי נקבע בלבו תביעה אמיתית ז"א שאין לו ברירה אחרת אלא שה' יפתח לו עיניו ולבו לה', וזהו בכונה תחילה שהשי"ת הכין לו שהוא יראה כך בכדי לקרבו להאמת.
והאדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדביקות שכל מחשבותיו יהיו תמיד בו ית'. ז"א שאפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שא"א להיות קטנות יותר ג"כ יתלה בו ית' היינו שהשי"ת אין נותן לו רשות להכנס בהיכל המלך אבל אל יחשוב שיש רשות אחר שבידו להטיב או להרע. שאפשר להגיד שהס"א לא נותנת לו כח לעשות מעשים טובים ושהם מונעים בעדו מללכת בדרכי השי"ת אלא הכל נעשה מצד השי"ת.
וכמו שאמר הבעש"ט, שמי שאומר שיש כח אחר היינו הקליפות אזי הוא בסוד "ועבדתם אלקים אחרים".שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות, אפילו רשות עצמו, שאומר שאתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי השי"ת, נקרא ג"כ רשות אחר וכח אחר. שהוא עובר עבירה ממש, כמו שהיה לו מחשבה של כפירה.
ובזמן שהוא עובר עבירה, ובטח שצריך להתחרט ולהצטער על זה אזי הוא צריך להזהר שאל יצטער על מה שהוא היה רוצה לעשות את העבירה, אלא יצטער על מה שהשי"ת זרק אותי מהיכל המלך למקום טינופת, לבית הכסא וכדומה, ז"א שהשי"ת נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר בתוך מקום טינופת (ואפשר שזה נקרא שבא בגלגול בחזיר היינו שיש חיות מדברים הנמוכים ביותר שדומה לצואה) וכמו כן כשיש לו זמן טוב הוא מטעם שמצא חן בעיני השי"ת, לכן עכשיו השי"ת מקרבו, ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה.
(אבל יש להבין מי הוא העושה שימצא חן בעיניו ית', ומי הוא הגורם שהב"י זורק אותו מהיכל המלך. א"כ מבחינה זו משמע שהאדם הוא הגורם, ולפי הנ"ל נמצא שאין שום בחירה ביד האדם לעשות מאומה.)
וכמו כן בזמן שמצטער שאין השי"ת מקרבו, גם כן צריך להזהר ע"ח עצמו ז"א על מה שהוא מרוחק שעי"ז הוא נעשה למקבל והמקבל הוא בפרודא. אלא שיצטער על גלות השכינה, ז"א שיכול לעשות דוגמא כמו שהוא מרגיש את היסורים והרגש הכאב מזה שהוא מרוחק מהיכל המלך, והיות שהוא חלק מהשכינה הקדושה, וזה ידוע שאם כואב לאדם איזה אבר שיהיה קטן שבקטנים אז הכאב עובר לכל הגוף עד שאפשר לומר שהיסורים והכאבים שישנם בהאברים מורגשים דוקא במח ולב האדם היינו שעיקר הכאבים מורגשים בכללות האדם, מובן מאליו שאין ערך ודמיון הרגשתו הפרטי, מה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מהיכל המלך שהיסורים הללו מורגשים בעיקר בכללות הקומה שהיא בחינת השכינה הק'. (ואפשר שזה פירוש מחז"ל: בשעה שאדם מצטער, שכינה מה אומרת? קלני מראשי וכו').
וכמו כן בזמן שיש לו שמחה שמרגיש בעצמו שזכה מעט למציאת חן בעיניו ית' ג"כ צריך להיות ע"ח השכינה הק' ולא ע"ח עצמו, שצריך לשמוח בזה שזכה לשמח את השכינה כי בזמן שיש תענוג להפרט יש תענוג להכלל כולו, נמצא שאבד תמיד את פרטיותו, ולא נלכד ברשת של הרצון לקבל , כי הגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, שזהו כל האדם, כי חוץ מהרצון לקבל אינו ע"ח הנברא, ע"ח הבורא. אלא שצריך להיות בעל מנת להשפיע, היינו כי השמחה למעלה היא בזה שיש להתחתונים תענוג וזה נקרא שמחת השכינה. (והשמחה למטה צריכה להיות מזה שיש שמחה למעלה.)
ומשום זה על האדם תמיד לחשוב איך לעשות נחת רוח למעלה. ובטח על ידי זה שיהיה לו תענוג - היינו שיהיה מצוי תמיד בהיכל המלך וישתעשע בגנזי המלך, ורק למטרה זו עליו להשתוקק . (ואפשר שזה פירוש שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.)