תוכן

ענין שכינה היינו מקום שהשוכן מגולה. הנה כתוב מלא כל הארץ כבודו[ישעיהו ו' ג'], לית אתר פנוי מני'. ויחד עם זה שורה בחי' הסתרה. ובמקום שיש גילוי אלקותו ית', המקום הזה נק' שכינה, היינו שכאן מגולה השוכן. נמצא לפי"ז כשמדברים מהשכינה, היינו שמדברים מהשוכן, היינו מהקב"ה, ומה שמכנים אותו בשם שכינה היינו מקום הגילוי.
וז"פ מה שמתגלית במלכות, את זה מושפע להתחתונים. פי' שיעור המתגלה מאלקותו ית', ואת שיעור המתגלה נבחן רק כלפי התחתונים, שכלפי עליון לא שייך ענין גילוי וענין הסתרה. ע"ד משל א"א לומר כלפי אדם עצמו שהאדם מגולה או שהאדם נעלם, אלא גלוי והעלם שייך רק כלפי זולתו. כמ"כ ברוחניות ענין גלוי והעלם שייך רק כלפי הבריאה.
נמצא לפי"ז כשמדברים מבחי' שכינה, היינו שמדברים מבחי' שיעור שהבורא ית' מגלה את עצמו להתחתונים, נמצא בין שאנו אומרים קוב"ה ובין שא"א שכינה הכל אחד. אלא הפירוש הוא קוב"ה נק' בחי' הסתר ושכינה נק' בחי' גלוי, היינו שהשוכן מגולה, היינו שכאן ניכר ונגלה השוכן. ומה שא"א לשם יחוד קוב"ה ושכינתא, היינו שבחי' ההעלם יבוא לבחי' הגלוי נמצא שהכל בחי' רוחניות. לכן כשא"א שהאדם זכה להשראת השכינה הפירוש הוא שהאדם זכה להתגלות השוכן, וכל בחי' שיעור התגלות מכונה שכינה כנ"ל.
ומה שא"א שהשכינה הקדושה נק' כללות נשמת ישראל, הפי' כנ"ל, כי ענין התגלות הוא רק כלפי זולתו. נמצא שבחי' השכינה, היינו בחי' הגילוי שמתגלה להתחתונים. נמצא שהוא כללות הגילוי לתחתונים, היינו שמתלבשת ברצון של התחתונים. שענין הרצון זה בחי' נברא, שבשביל זה נק' נשמה חלק אלקי. שענין חלק מבואר ב"הסולם" מה שיש בחי' רצון לקבל, וע"י התיקונים ברצון להשפיע, מתגלה להנברא אור ה', ולגבי התחתון מגולה רק חלק ממנו, היינו רק את השיעור שרצה הקב"ה שהתחתונים ישיגו אותו.
נמצא הפי' נשמה היינו שיש כאן התגלות אלקותו ית' בשיעור מסויים שהתחתונים יכולים לקבל. נמצא שענין נשמה הוא רק חלק מהשכינה הקדושה, שהיא נק' כללות נשמת ישראל. היינו כל השיעור שהקב"ה רצה שישיגו אותו, שזה נק' את הרצון להטיב לנבראיו. ונשמה נק' חלק מהשכינה, היינו חלק שהתחתון יכול להשיג לפי שיעור הטהרה. לכן אמרז"ל (שהש"ר א') שקול משה כנגד ששים ריבוא, היינו שמשה רע"ה הי' זוכה לשיעור התגלות אלקות מה שהי' מוכן להתגלות להכלל ישראל. וזה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, היינו שמשה זכה להתגלות הכללי הנק' שכינה.