תוכן

ואמר ר' יוחנן איזהו ת"ח שמחזירין לו אבידה בטביעת עין, זה המקפיד חלוקו להפכו (שבת קיד א. ויש להבין למה דוקא במעלה זו מחזירין לו, שמכאן משמע אפילו שהוא בקי בכל מקצועות התורה ומקיים את כל המצוות ומ"מ אם אין לו את מדה זו כבר אין מחזירין לו. ועוד אנו רואים שבמדה זו אנשים מהשוק יותר מקפידין בזה שלא להפוך את חלוקיהם.
ויש להבין את זה ע"ד המוסר. זה ידוע שהנפש מלובשת בהגוף, היינו שהגוף הוא החלוק של הנפש. והגוף מבואר אצלנו שהוא הרצון לקבל, שעם טבע זה האדם נברא.
ובזמן שהת"ח מקפיד את חלוקו להופכו, היינו להפוך את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, אז כבר יכולים להחזיר לו את אבידתו, כי אין במה לחשוד בו. היות שחשד שייך במקום שיש לו רצון לקבל, אז יכולים לומר שהוא משקר ורוצה לקבל את האבידה לעצמו. משא"כ בזמן שכל רצונו הוא אך להשפיע, אזי כבר יכולין לתת לו הכל, כי בודאי הוא לא משקר.
וענין חזרת אבידה אפשר לפרש ע"ד שאמרו חז"ל (חגיגה ד'), איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו. וענין נתינה, היינו שנותנין לו מן השמים איזה התעוררות וטעם בתו"מ ואח"כ נאבד ממנו כל אתערותא דלעילא שהיה לו. והטעם הוא משום שהוא שוטה, ע"ד שאמרו חז"ל (סוטה ג'), אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות.
וענין שטות הוא בזה, שאין האדם מסגל את מעשיו שיהיו בהשואת הצורה להבורא ית', אלא שהוא רוצה לקבל את כל התענוגים שישנם בעולם להנאת עצמו. ובזה הוא נעשה נפרד מהבורא ית', וממילא נאבד ממנו בחינת הקדושה שהי' בידו. ואדם זה נקרא רע עין.
אבל בטביעת עין מחזירין לו את אבידתו. שענין טביעת עין, היינו מלשון טוב עין הוא יבורך, ושיעורו של טוב עין, היינו שמקפיד חלוקו להופכו. שמהפך את הגוף, הנקרא רצון לקבל, שהוא החלוק של הנפש, לרצון להשפיע. אז מחזירין לו את אבידתו, היינו שזוכה שוב לרוח דקדושה.
כל המענג את השבת נוחל נחלה בלי מצרים. י"ל מה זאת שבת שצריכים לענג אותה. היינו האם השבת היא איזה נושא, שיכול לקבל את ההנאות שצריכים לתת.
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש. מהו ענין של ששת ימים תעשה מלאכה, שמשמע כי לאחר ששת ימי עבודה בא שבת שהוא קדש. וכי אם אין ששת ימים של עבודה, א"א להיות יום השביעי קדש, כמו מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת.
מאי הר סיני הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פ"ט).
ויש להבין מדוע גרמה התורה שנאה דוקא לישראל, ומדוע אין אנו אומרים שיש שנאה בין ישמעאלים לנוצרים וכדומה.
ויש לפרש זה ע"ד המוסר, שענין אומה"ע נקרא הרצונות שלהם, היינו התאוות גשמיות, שכל רצונם הוא למלאות את בטנם. והנושא לזה הוא היצר הרע. וישראל נקרא הרצון לעבדת ה'. והנושא לזה היצ"ט.
והנה בזמן העבודה, יש להאדם רצון וחשק לתאוות גשמיות. נמצא לפי"ז שהאדם אוהב את האוה"ע, ויש לו עבודה גדולה שיוכל להתגבר שישנה את הרצונות האלו. וזה אי אפשר, רק ע"י התורה, שיש בסגולתה לשנוא את כל התאוות הגשמיות.
וזה יש לפרש, שנקרא הר סיני, שירדה שנאה לאומה"ע, היינו ע"י התורה הוא זוכה לשנאת אוה"ע, שנקבע שנאה בלבו להיצה"ר, כמ"ש חז"ל, המאור שבה מחזירו למוטב. (פסחים נ':)