תוכן

תשמ"ו מאמר לב
בזהר (ואתחנן דף ג' ובהסולם אות י) כ"ש וז"ל, בוא וראה מי שעומד בתפלה, צריך ליישר רגליו וכו', וצריך לכסות ראשו, כמי שעומד לפני המלך, וצריך לכסות עיניו, כדי שלא יסתכל בהשכינה, וכו', ובאות י"א הוא שואל אתה אומר מי שמסתכל בשכינה, בשעה שהוא מתפלל, ואיך יכול להסתכל בשכינה, ומשיב, אלא לדעת אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו, וע"כ אסור לו לפתוח עיניו וכו', עכ"ל.
ויש להבין למה מרמזין ענין ישור רגלים, שמשמע שזהו תנאי בתפלה, היינו שזה מרמז על ענין חשוב, א"כ מהו, עוד יש להבין מהו ענין שצריכים לכסות את הראש בעת התפלה, ואין לומר שכוונתו עם הטלית היינו שצריך לכסות את הראש עם הטלית בעת התפלה, זה שייך לומר רק בתפלת שחרית, אבל בתפלת מנחה, ותפלת ערבית, שאנו מתפללים בלי טלית, ומה שייך אז לומר ענין כסוי ראש, א"כ על מה זה מרמז, וכן מהו לכסות עיניו, אנו נוהגים בעת שאנו קוראים קריאת שמע אנו מכסים את העינים, וכאן הוא אומר שגם בתפלה צריכים לכסות העינים, א"כ יש לדעת על מה מרמזים הדברים, וגם יש להבין את תשובת הזה"ק על מה שמתרץ, על השאלה וכי איך יכול להסתכל בשכינה, ומתרץ אלא לדעת אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו, אבל התירוץ, אינו מובן, מהו הקשר בין סגירת עינים לידיעה שהשכינה עומדת לפניו.
הנה בכדי להבין את הנ"ל, צריכים לחזור על כל ענין המפעל של הבריאה, מהו מטרתה, ולאיזה דרגה הבריאה צריכה להגיע.
ידוע שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, ועל זה בא השאלה הידוע, ולפי"ז מדוע לא ניכר ענין הטוב והעונג אצל כל אחד ואחד מהנבראים, אלא אנו רואים ההפך שכל העולם סובלים צער ויסורים עד שמשיגים משהו קצת הנאה ותענוג, ובדרך כלל, כשהאדם עושה חשבון לנפשו, אז הוא אומר את מה שאמרו רז"ל, טוב לו שלא נברא, משנברא (עירובין יג:) וז"ל "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" עכ"ל.
והתשובה הוא, כידוע שהוא כדי שלא יהיה בחינת בושה המכונה נהמא דכסופא, ניתן לנו תיקון המכונה השתוות הצורה, שהוא שכל מה שהאדם מקבל הנאה ותענוג, יהיה על הכוונה דעל מנת להשפיע.
ובכדי שיהיה היכולת לאדם שירגיל עצמו לקבל את ההנאות בעמ"נ להשפיע, היה מוכרח להיות צמצום והסתר, היינו שלא יראו תיכף את התענוגים הגדולים המלובשים בתו"מ, וניתן לנו ללמוד את סדר העבודה בעמ"נ להשפיע בדברים גשמיים, ששם נמצאים רק תענוגים קטנים, הנקרא בלשון הזה"ק נהירו דקיק, שפירושו אור דק מאד, היינו שנפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות בכדי שיתקיימו, ועל אור הזה הנמצאים בתענוגים הגשמיים ניתן לנו, ללמוד איך שמקבלים אותם בעמ"נ להשפיע. היות על תענוגים יותר קטנים יותר קל ללמוד, ולהרגיל עצמו לקבל אותם רק בעמ"נ להשפיע, היינו שיותר קל לומר אם איני יכול לכוון בעמ"נ להשפיע אני מוותר עליהם, ואני לא רוצה לקבל את התענוגים האלו, משום שעל ידיהם אני נעשה נפרד מהבורא, כידוע, שהוא כולו להשפיע והתחתון רוצה דוקא לקבל, א"כ אין כאן השתוות הצורה, ומשום זה, היינו היות שהוא רוצה להיות דבוק בהבורא, וזה המעשה של קבלה מפריד אותו מהרגשת הבורא מסיבת הצמצום וההסתר שהיה, בכדי שיהיה האפשרות להרגיל עצמו שיוכל לעשות מעשים ולכוון אותם בעמ"נ להשפיע משא"כ אם היה מגולה השגחת הבורא אז היה הטוב והעונג מגולה, ולא היה שום אפשרות שהאדם יוכל להתגבר על הכלי קבלה שלו.
ובזה נבין מה שארז"ל שבעת התפלה, אדם צריך ליישר רגליו, ידוע שרגליו הוא מלשון מרגלים, היינו שבא לאדם טענת המרגלים, שראו שאינו כדאי להכנס לתוך העבודה בכדי להגיע לארץ הקדושה, שהיא ארץ ישראל, משום ב' סיבות א' מה ירויח הרצון לקבל אם הוא ילך על דרך המסילה המגיע רק להמלך, היינו שיגע עם עבודתו שמשקיע עבור ה', והרצון לקבל לא ירויח, אלא יפסיד אלא הרצון להשפיע הוא ירויח, ומה יהיה להרצון לקבל שהוא עיקר הנברא. ב' אפילו נגיד שכן כדאי להיות משמש את המלך, שזה מביא לאדם תענוג גדול, אבל בטח לא כל אדם מוכשר לזה, אשר ודאי לזה צריכים תנאים מיוחדים, שזה דוקא לאנשים שנולדו עם כשרונות גדולים, ובעלי אמיצי לב, שיכולים להתגבר על כל המכשולים שישנם בעת שרוצים להתקרב להקדושה.
אלא מספיק לנו שנהיה בדרגה אחת עם כל הכלל ישראל, ומה לנו לחפש מדרגות יותר גדולות מהכלל, אני לא צריך להיות יוצא דופן, ומספיק לי אם אני אוכל לקיים את התו"מ, בפשטות בלי שום כוונות, ובטח שעבודה זו יהיה יותר קל מסיבת שהיא יותר קרובה להכלי קבלה שלנו, ומה לי להסתכל על קומץ אנשים שאומרים שעיקר הוא שהאדם צריך לעבוד לשם שמים, בטח כל הכלל עובדים לשם שמים, אז אני אהיה כמו אחד מהם, וזה נקרא מרגלים, וזה אמרו, בעת התפלה צריך ליישר רגליו, שפירושו שהוא צריך לומר מה שהמרגלים מראים לו שהדרך הזה מה שרק קומץ קטן, של אנשים אומרים שצריכים ללכת רק על דרך זה, שרק דרך זה הוא האמת, משא"כ שאר דרכים, הגם שהם דרך אמת, וזהו כמשרז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ובטח מה שארז"ל הוא אמת, אבל דרך זה שישתדל ללכת על המסילה המוליך ישר לשם שמים נקרא, , אמת לאמיתו, זאת אומרת, זה שהמרגלים אמרו לו שזה, מה שהוא עושה הוא לא בסדר, על זה הוא צריך להשיב אני הולך עכשיו לבקש מה' שיעזור לי ללכת על דרך שלי מה שאני בחרתי עכשיו, ולומר שרק דרך זה הוא, ישר, וזהו פירוש שצריך ליישר רגליו בעת התפילה.
נמצא לפי"ז התפלה מה שהוא הולך להתפלל לה' הוא על חסרון, כי אם אין לו חסרון אין לו מה לבקש ולהתפלל, ומה הוא החסרון שלי, הוא שאני רואה שהמרגלים לא נותנים לי מנוחה, ואני לא רוצה ללכת בדרכיהם, אלא כשאני רואה שכל מחשבותי ורצוני הוא רק לתועלת עצמי, ולשם שמים שאני אוכל מה שהוא לעשות אני רואה שאני לא מסוגל לעשות, נמצא מה חסר לי עכשיו שעל זה אני צריך לבקש מה' שהוא יתן לי, הוא רק כלי הנקרא רצון, זאת אומרת שחסר לי, חסרון היינו רצון שאני ארצה לשמש את המלך, ושזה יהיה כל שאיפותי ומאוי, ולא לדאוג על שאר דברים שאינם נוגעים לענין עבודת ה'.
אבל הסיבה אמיתית שאין האדם משתוקק לשמש את המלך, אין זה נובע משום שהוא לא רוצה לשמש את המלך, אלא אמר אאמו"ר זצ"ל, הסיבה הוא שאין הוא מאמין שהוא עומד בפני המלך, אבל בו בזמן שהוא מרגיש שהוא עומד בפני המלך, אז מתבטל בחירתו והוא בטל בפני המלך כנר בפני אבוקה.
נמצא לפי"ז כי עיקר מה שהאדם צריך להשתדל בעבודתו הוא רק לזכות לבחינת אמונה, היינו שירגיש שיש מציאות ה', כמ"ש רז"ל (פרקי אבות) עין רואה ואוזן שומעת וכו', היינו היות ששורה הסתר על האדם מטרם שיצא מאהבה עצמית, הוא עוד נמצא תחת הצמצום שנעשה שעל מקום של קבלה, שתהיה חושך בלי אור הנקרא חלל הפנוי מאור העליון, ומשום זה הוא מבקש מה' שיאיר עיניו ושירגיש כי הוא עומד בפני ה', וכל זה הוא צריך לא מטעם שרוצה להנות מזה, שעומד לפני ה', אלא הוא, רוצה להשפיע לה', ואין ביכלתו לעשות משהו, משום שהוא עוד לא מרגיש, את חשיבותו של ה', אלא אצלו הוא בבחינת שכינתא בגלותא, היינו בזמן שעולה במחשבתו לעשות משהו לשם שמים ולא לחשוב על תועלת עצמו אז העולם חשך בעדו, היינו שנדמה לו כי הוא עכשיו עבר ומת מהעולם, פירוש הוא מתחיל להרגיש כי כל מציאותו מתבטל, והוא כבר לא עולה בשם, ומשום זה תיכף בתחילת כניסתו למצב הזה, הוא רוצה אז לברוח ממנה, כי הוא מרגיש אז בחינת אי נעימות, שהמצב הזה גורם לו, ואין לו האפשרות להמשיך ללכת בדרך הזה, כי האדם מבין, שאם הוא מתחיל ללכת בדרך של בלתי ה' לבדו, בטח שהוא צריך להרגיש חיים ואושר, פתאום הוא רואה להיפוך, ובאמת מתעוררת השאלה מדוע כך הוא.
והתשובה הוא, כי במצב הזה שמרגיש כך אז הוא יכול להרגיש, מהו הפירוש של שכינתא בעפרא, היינו שהוא מרגיש שנפל כל כך לשפלות עד שנשפל ממש עד עפר.
ואחר כן כשהוא יודע כבר מה זה שכינתא בעפרא, אז הוא יכול להתפלל לה', ולעשות מעשים טובים, בכדי שהקב"ה יוקים שכינתא מעפרא, היינו במקום שהרגיש שהקבלת עול מלכות שמים, היינו לעבוד רק בשביל ה', ולא לתועלת עצמו, הוא טועם טעם עפר, הוא מבקש שהקב"ה יסיר את הסתרתו ממנו, ויזכה לראות שהשכינה נקראת ארץ החיים, היינו שדוקא מזה שרוצים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, דוקא מכאן זוכים לחיים אמתיים, שזה פירוש ארץ החיים, שמארץ הזאת צומחת חיים לכל, משא"כ הארץ של הסטרא אחרא נקראת ארץ אוכלת יושביה, כידוע שענין הקבלה גורם פרוד מהקדושה, ומשום זה רשעים בחייהם נקראים מתים, משא"כ השפעה נקרא דביקות, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום.
זאת אומרת זה שהאדם רוצה שהקב"ה יאיר עיניו ויזכה לאמונה, היינו שירגיש בחינת מציאותו ית', אין הפירוש שהוא משתוקק להתענוג, מזה משרגיש שעומד בפני המלך, אלא הוא משתוקק שהוא לא יהיה בחינת רשע, בזה שלא רוצה לקיים את מצות אהבת ה', והגם שאי אפשר להיות אהבה בלי תענוג, אבל יש ענין בדבר שאדם רוצה אותה, באופן ישר, ובאופן בלתי ישר נמשך דבר אחר.
למשל אדם רוצה לאהוב את הילדים שלו, הוא מטעם שהוא רוצה לקבל הנאה מזה, הגם שא"א לומר שהוא אוהב את הדבר, ואינו מרגיש בזה תענוג, כי בדבר שאדם מרגיש יסורים, אינו שייך לומר אהבה, רק לפעמים יש שאנו אומרים, שהם שמחים ביסורים, שזהו מטעם שעי"ז ירויחו מה שהוא, בדומה שאדם שעושה לעצמו ניתוח בבי"ח, ומשלם להרופא הרבה כסף, איננו אומר שאוהב את זה, אלא שהוא שמח בזה שעי"ז הוא ירויח דבר חשוב היינו החיים שלו, וכדומה.
א"כ איננו יכול לומר שהוא ורצה לאהוב את הילדים שלו ולעבוד בשבילם כדי שיהיה לו תענוג, אלא הוא רוצה לאהוב זה הוא אהבה מצד הטבע, שאין לו שייכות לתענוג, אבל מזה שהוא אוהב אותם הוא נהנה ג"כ, נמצא שהתענוג שנמשך מאהבת הילדים, זה נמשך באופן בלתי ישר.
כמו"כ כשהאדם מבקש מה' שיקרבו ויתן לו את האור האמונה שירגיש את מציאות ה' וממילא אז הוא בטל לה', ובטח שיש לו אז תענוג, אבל לא לזה הוא מתכוון, אלא כנ"ל, כוונתו הוא שהוא רוצה שהקב"ה יקרב אותו, מחמת שהוא רואה שהוא רשע, ואינו יכול לעשות שום דבר, רק לתועלת עצמו, א"כ הוא רוצה באמת לצאת מאהבה עצמית, נמצא שכוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית, ולא שהוא רוצה לקבל הנאה יותר גדולה, היינו היות מתענוגים גשמיים אין לו כל כך תענוג ומשום זה כדי שיהיה להרצון לקבל שלו יותר תענוג, וזהו מטרתו, היינו שאהבה עצמית שלו ירויח יותר תענוג זהו מבוקשו, בטח שלא אלא ממש להיפוך, שהוא רוצה בכלל לצאת מאהבה עצמית.
אבל סיבה הגורם לו מה שהוא רוצה לבקש מה' שיוציאו אותו מאהבה עצמית, ושיתן לו אור האמונה אינו אלא, היות שהוא יהודי, והוא צריך לקיים תו"מ, משום שה' צוה אותנו, לקיים רצונו, והוא רואה שאין לו שייכות לענין להשפיע לה', אלא כל דאגותיו, הוא כמו כל הגויים, רק אהבה עצמית, דבר זה נתן לו תנופה, שילך לבקש משהו שיהיה לו היכולת להיות יהודי, ולא גוי השייך לאומות העולם.
אולם צריך לזכור כנ"ל, שא"א להרגיש את מציאות ה' בלי שהאדם מרגיש תענוג, אבל זהו כנ"ל, היינו התענוג הזה שבאה לו הוא באופן בלתי ישר, היינו שהוא אינו מתכוון לזה אלא שזה באה אליו ממילא, משום שזה הוא טבעי שבזמן שמרגיש שעומדים בפני המלך, אז האדם מרגיש את חשיבתו של המלך, ובשיעור זה הוא מתמלא מתענוג.
ובהאמור יוצא שאי אפשר לומר שהוא עומד בפני המלך ומרגיש שהוא רוצה להבטל להמלך, ויחד עם זה, הוא ירגיש אי נעימות בזה שהוא רוצה להבטל, אם כן בזמן שהאדם רואה, אם הוא מתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע, ומרגיש אז שע"י התבטלותו אל הקב"ה, הוא מרגיש אי נעימות, הוא צריך לומר שזה אינו צורתו של המלך, אלא שבא אליו הרגשה כזו כדי לדעת מהו הפירוש שכינתא בגלותא, או שכינתא בעפרא, ואז הוא הזמן המוכשר להתפלל להקב"ה שיקרב אליו, כי אחרת הוא רואה שאין שום מציאות בכוחות עצמו להכנס לקדושה, היות שהוא מרגיש שכל אברי הגוף מתנגדים לשמש להמלך ולבטל את מציאותו וכל שאיפותיו יהיו אך ורק לשמש את המלך, ואז הוא נקרא בעל חסרון, שאין אף אחד בעולם, שיוכל לעזור לו, רק הקב"ה בעצמו הוא יכול לעזור לו.
אבל בענין חסרון, יש להבחין בו כמה הבחנות בהחסרון בכדי שיהיה ראוי למלוי החסרון בעת שהאדם מתפלל לה' שיעזור לו, א', שיש לו דבר שחסר לו, אבל אין הוא מרגיש בחסרונו, דוגמה איש שהוא בעל משפחה עם ששה נפשות, והחברים שלו גרים במשפחה גדולה כמוהו, בשלשה חדרים, והוא גר בדירה של שני חדרים, והוא מסתפק במיעוט, ואינו מרגיש שחסר לו חדר, וממילא כשאינו מרגיש חסרונו אין הוא משתדל, לעשות מאמצים והשתדלות בכדי להשיג עוד חדר. נמצא על חסרון כזה, לא שייך תפלה וממילא לא שייך עניית תפלה, מטעם הכלל אין אור בלי כלי, כי אין מלוי בלי חסרון.
ב', שהוא מרגיש בחסרונו, והתחיל להשתדל להשיגם אבל אחר כמה זמן שהשקיע בכדי למלאות את צרכיו, והוא רואה שאין בידו להשיגם כל כך בקלות, הוא בא לידי יאוש, והתחיל לתרץ את עצמו, שהוא לא מסוגל לעשות יותר השתדלות, כי מה שהוא חשב שיכול לעשות הוא כבר עשה, והוא לא מחויב להיות בין חשובי עם, ומספיק לו במה שיש לו, ומטבע של האדם שהעצלות מסייע להאדם להצדיק את חוסר יגיעה במדה מרובה, ומשום זה הוא עכשיו במצב של מנוחה, ואין לו שום דאגות כי הוא לא רוצה עתה שום דבר.
אבל היות שמטרם שבא לכלל יאוש, היה משקיע הרבה יגיעה בכדי להשיג את מבוקשו, אי לזאת באים לו כל פעם מחשבות של החסרונות, שהיה מצפה להשיג את מלוי, וכמה שהשקיע כוחות בכדי להשיגם, כאילו המלוי בעצמו מעורר אותו, עכשיו שיחזור ולהתחיל בעבודה, כמלכתחילה.
אז בא האדם לידי מצב ומבקש מה' שיסיר ממנו את כל המחשבות המעוררות אותו, להרגיש חסרון, ולתת עליהם יגיעה אלא הוא מתפלל לה' שלא יבוא שום חסרון במחשבתו, אלא שכל מה שהוא מצפה עכשיו, שאם ישיג זה, יהיה לו מצב הנקרא טוב, הוא שלא ירגיש שום חסרון.
נמצא לפי"ז מהו המלוי שלו, שהוא מצפה לזה, הוא שלא יהיה לו הרגשת חסרון, וזהו כל המלוי שלו שעל זה הוא מצפה, והוא רוצה עכשיו להנות מאי הרגשת חסרונות, ולא מצפה למלוי חסרונות אלא כל המלוי הוא באי הרגשת חסרון, ולזה הוא מצפה עכשיו, שזה יהיה לו, מצב הכי טוב בחיים שלו, זאת אומרת אם חבירו יבוא אליו וישאל אותו אם חסר לך משהו, אני אשתדל למלאות את רצונך, אז הוא עונה לו, תאמין לי, שאני נמצא עכשיו במצב שלא חסר לי כלום, אני רוצה עכשיו רק מנוחה, שלא אדאג על שום דבר, ורק אני מתבייש לומר לך שזה שאתה באת אלי בטח שאתה בא בכדי להנות אותי, אבל אני אגיד לך האמת, שגם אתה מפריע לי מהמנוחה, בזה שאני צריך להשתדל ולחשוב מה לדבר עמך, אי לזאת אני אגיד לך האמת, לך לחיים ולשלום, ותעשה לי טובה ותגיד לכל החברים שלנו, שלא יבואו לבקר אותי אם הם רואים שאני לא נמצא בסיבותיכם, מסיבת שכל הטוב שאני מרגיש בהחיים שלי הוא מנוחה מכל הדאגות.
ובטח כשהאדם מתפלל על חסרון כזה שהקב"ה ימלא אותו, איך יכול לקבל מלוי על תפלה כזו שבנה על יסוד היאוש והעצלות, והוא רוצה שהקב"ה יעזור לו שיהיה לו היכולת להיות עצל. לכן חסרון כזה אינו עומד למלאות, משום שמהמלויים כאלו העולם לא יתבנה, וכל התפלות צריך להיות רק על בנין ולא להיפוך, כי אנו צריכים להתפלל על תיקון העולם, ומעצלות לא תהיה שום בנין.
ג' שמרגיש חסרונו, וכל המחשבות של עצלות ויאוש, אינם יכולים למלאות חסרונו, ומשום זה הוא משתדל למצוא עצות איך להשיג את מבוקשו, ונמצא שהוא מתפלל לה', על המלוי חסרונו, הוא מטעם שהוא רוצה בבנין העולם, הוא רואה שבהמצב שבו הוא נמצא הוא גם כן בונה, אלא כל הבנינים שהוא בונה, הם דומים לילדים קטנים שמשחקים ובונים בנינים מקוביות ואח"כ מפזרים אותם ואח"כ בונים עוד הפעם, ומכל בניה יש להם הנאה, כמו כן הוא מסתכל על החיים הגשמיים, היינו כמו שמהמשחקים שהילדים בונים לא תהיה בנין העולם, כמו כן מהתעונגים הגשמיים לא תהיה בנין העולם, שבטח נברא על איזה מטרה, ולא נברא העולם עבור ילדים קטנים, א"כ איך הוא יכול להסכים להשאר, בחברותם של ילדים קטנים, והגם שהילדים צוחקים ממנו, שהוא לא רוצה לשחק עמהם, והם לא מבינים אותו מדוע, הם חושבים עליו בטח אין לו חוש החיים, ולא יודע שהחיים שבו אנו נמצאים ניתן להנות, והוא אינו מן הישוב עולם, אלא כאילו הוא רוצה להפרש מהחיים וללכת להמדבר לחיות כמו חיות המדבר.
אבל הוא לא יכול לענות להם שום דבר, כי אין לו שפה משותפת עמהם, אולם בין כה וכה הוא סובל על חסרונו, מה שהוא רוצה לזכות לחיים רוחניים.
ובהאמור יוצא שרק בהבחן ג' של חסרון שייך לומר שתפלתו הוא נקראת תפלה משום שהוא דורש מלוי שיוכל לתקן העולם, שיהיו היכולת לקבל מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו, והוא מאמין שכל ההסתר וההעלם שישנו בעולם הוא מסיבת שאין לנו הכלים המתאים לשפע אלקות שהוא כלי דהשפעה, ומשום זה הוא מבקש מה' שיתן לו הכלים דהשפעה, וזה יכולים להשיג ע"י שמרגישים את גדלות וחשיבות של המלך, משא"כ כשהשכינא בגלותא וכשטועמים טעם עפר, בעבודה דלהשפיע, איך יכולים להמשיך בעבודה זו, לכן תפלה, כעין זו מתקבלת.
ובהאמור נוכל לפרש את דברי הזה"ק מה ששאלנו מהו הכוונה בזה שאומרים שצריך לכסות את הראש ולסגור את העינים כמו שעומד בפני המלך. ידוע שראש נקרא השכל של האדם, וכמו כן העינים נקראים בחינת השכל, כמ"ש עיני העדה, שפירושו חכמי העדה.
שענין כסוי וסגירה, פירושו שלא להסתכל על השכל, מה שהשכל אומר לו, שפירושו כשהאדם עומד בתפלה הוא צריך להאמין כאילו הוא עומד בפני המלך, והגם שהוא לא מרגיש את המלך הוא צריך להתפלל, שהקב"ה יתן לו כח אמונה, שירגיש שהוא עומד בפני המלך, זאת אומרת שהוא רוצה כח אמונה שיהא דומה ממש לבחינת ידיעה, היינו שהגוף יתפעל מהאמונה שהוא מאמין כאילו הוא היה רואה את המלך, והוא היה מתפעל מהמלך, לאמונה כזו הוא מתפלל, וזה ענין שאומר שאסור לפתוח את העינים בעת התפלה מטעם שאסור להסתכל בהשכינה, ושואל הזה"ק ואיך יכול להסתכל בהשכינה, ומשיב, אלא לדעת אשר ודאי השכינה עומדת לפניו, בשעת תפלתו וע"כ אסור לו לפתוח עיניו.
ושאלנו מה התשובה, אלא הענין הוא כנ"ל, שהאמונה שהאדם מאמין צריך להיות בדיוק כאילו הוא רואה את השכינה, אחרת היינו אם לא הגיע האמונה שלו, לדרגא כזו, אין זה נקראת אמונה אמיתית, ולאמונה כזאת האדם צריך להתפלל, היינו שהאמונה צריך לפעול בו כאילו הוא רואה הכל בעינים.