תוכן

ענין ר"ח הוא, שכבר ידענו שבתפלת שחרית יעקב הוא בנצח ורחל בהוד, ובר"ח עולה רחל בנצח. וזהו הטעם שאנו אומרים יעלה ויבא ברצה, שהיא בנצח כידוע.

וקורים ההלל, וסודו: הל"ל גי' אדנ"י והוא נוק', ונמתקת בהלל כמו בי"ג מדות, וזה בתיקוני דיקנא הרמוזים ב"מן המצר" כמוזכר בזוהר. וגם לאה נמתקת בו, וזהו שר"ת לקרוא את ההלל הוא לאה. וההלל לעולם סודו תוספת מוחין, אלא ביום שקורים הלל גמור, ניתוספין מוחין גמורים. ואינם מסתלקים עוד כל היום. וביום שקורים ההלל בדילוג, באים מוחין בלתי גמורים, ומסתלקים מיד.

ואחר ההלל תאמר פסוק: "ואברהם זקן בא בימים ויְקָוְקָ ברך את אברהם בכל", ותאמר: זְבָדְיָה ישמרני ויחייני יר"מ אלקים חיים ומלך עולם אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, שתתן לי חיים טובים וארוכים אמן סלה. ותועיל לאריכת ימים. וזה תאמר אחר תתקבל קודם הוצאת ס"ת.1

ומוציאים ספר תורה וקורין בו ד'. וסודם, ד' בחינות שלוקח ז"א: שיונק מיסוד אבא ומיסוד אימא ומחו"ג שבהם, הרי ד'. ובר"ח תכוין2 שם שד"י במילואו שָיָ"ןָ דָלָ"תָ יָוָ"דָ עולה כמנין רא"ש חד"ש. ותכוין בציורי שדי בסוד אמ"ר, כידוע בסוד היחודים3,

וצריך לכוין בצירופי הוי"ה אהי"ה, כל חדש הצירוף השולט בו. וזה סדרו: ניסן: יקוק אקיק, אייר: יקקו אקקי, סיון: יוקק איקק, תמוז: קוקי קיקא. אב: קויק קיאק. אלול: קקיו קקאי, תשרי: וקיק יקאק, חשון: וקקי יקקא, כסלו: ויקק יאקק, טבת: קקוי קקיא, שבט: קיקו קאקי, אדר: קיוק קאיק. ובחדש העיבור תכוין כולם כאחד.

ובמוסף תכוין: שיעקב ורחל עולים בחב"ד דז"א. ותסיר התפילין מיד אחר ובא לציון, כי במוסף מתגלה הארת הכתר, ואין אנו יכולים להניח התפילין בבחינה כל כך גדולה. ותתחיל: אדני שפתי תפתח ותכוין להביא עד ו"ק פנימים דגדלות דאימא בז"א, מבחינת עלית יעקב ורחל בחב"ד שלו, כי אע"פ שהוא אינו עולה, עם כל זה מתחדשים בו המוחין, כי בהתחדש באילן ענף אחד כל האילן מתחדש4.

ותאמר ברכת אבות ותכוין: בנין יעקב ורחל בנה"י דחב"ד דז"א. והתחדשות המוחין, מבחינת העליה. ובשאר התפלה עולה בפרצוף חב"ד בכולו, וסדר ה כסדר ברכת אבות של ערבית דשבת, לא פחות ולא יותר, רק הפרש העליה והבנין לפי בחינתה.

ובסוף הברכות תכוין בשמות אהי"ה יה"ו, ובז' שמות היוצאים ממנו, כנ"ל בתפלת שבת.

ראשי חדשים הם ב' ראשים שיש לה לרחל בר"ח - נו"ה, כי היא עולה בנצח כנ"ל.

וחוזר הש"ץ התפלה בקול, והכונה: יעקב ורחל עולים בכתר דז"א. וכל סדר התפלה, כמו של לחש. אדני שפתי וכו' להמשיך עד ו"ק פנימים דגדלות דאימא מבחינת העליה. ובברכת אבות הבנין בנה"י דכתר5. והמשכת כל המוחין, מבחינת העליה. ופרטיותה6 כסדר של ערבית של שבת. ואומרים קדושת כתר, כי שם עולים יעקב ורחל. וג' קדושות - להעלות יעקב ורחל בחג"ת דכתר, ובשאר התפלה - בשאר הפרצוף שלו.

ונבאר ענין ראש חדש יותר בפרטות, כי כבר אמרנו שבר"ח נוק' עולה בנצח, וזהו יעלה ויבא כנ"ל, ובחזרה דשחרית מאירים בה חו"ג7, ובמוסף אנו מעלים אותה אל חו"ב, ואח"כ עד הכתר. ובכל מדרגות עליותיה היא עולה כמו הזכר עצמו, ור"ל שלא על ידו, אלא ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וזהו ההפרש שיש בין ר"ח לשבת, כי בשבת אע"פ שעולה נוק' באו"א, ונמצא שהיא במעלה יותר גדולה ממה שעולה בר"ח, עם כל זה נקראת טפלה אליו כי היא עולה על ידו, ואנו יכולים לומר: שעולה אחר הנה"י - שהם מושכים אותה למעלה. אבל בר"ח היא עולה בשלה ואוכלת משלה, בסוד: ב' מלכים משתמשים בכתר אחד, והב' מאורות שוים; אבל אינה עולה אלא עד שיעורו8 לבד, היינו עד כתר. וזהו הטעם שבשבת אומר "ונסכה" בסוד נקבה טפילה לזכר, כי היא עולה אחריו, אבל בר"ח - "ונסכו" כי כיון שעולה כמוהו נקראת לשון זכר.

וזהו הטעם שבר"ח ושבת אין אומרים צדקתך צדק, כי בשאר השבתות כיון שז"א אינו יכול לעלות9- אנו משתמשים מנשמות הצדיקים האלו שיעלו עם נוק' למ"ן לאו"א כנ"ל. אבל אם חל בר"ח, כיון שכשחל בחול היא עולה שוה אליו, גם בשבת אם אינה יכולה לעלות עמו, כיון שאינה עולה בא"א ונשארת באבא, עם כל זה מתחברת עם הרושם שמשאיר ז"א בהיותו באבא, ועולה למ"ן שוה אליו, כי הארת ר"ח גורמת.

ואמנם טעם ההלל בר"ח הוא, כי אע"פ שאין בו נס, עם כל זה כיון שבסוף החדש בהיותה במיעוטה גברו הדינים הרבה, עכשיו בראשית החדש שחוזרת לעלות לקבל אור כבראשונה ומתמתקים דיניה - אומרים הלל, לפי שיש תוספת אור כמו בי"ט.

אבל יש הפרש, כי בי"ט ההנהגה היא בסוד הו"ק דמוחין דאימא, ואין למלכות שלה חלק כלל, ולכן אסור במלאכה10; אבל בר"ח ההנהגה היא במלכות דאימא, שממנה מתחיל האור להאיר למלכות דאצילות בר"ח, ולכן מותר במלאכה. אבל שבת הוא קדש מצד אבא, ושם אין צריך מיתוק, ולכן אין שייך בו הלל כלל11; מה שאין כן בי"ט, כי אע"פ שהוא

קדוש, עם כל זה בהיות הקדושה נמשכת מאימא ששם שרש הדינים, שעל כן היא מקננא בבריאה למתק הדינים שיצאו ממנה, על כן אומרים הלל למתק. אבל בשבת ששולט אבא, אין צריך מיתוק, כי אין דינים יוצאים ממנו, שלכן איננו מתפשט אלא עד סוף האצילות כידוע12.

עוד יכוין בר"ח: ברא"ש חד"ש ר' - ריבוע אלקים. ש' - אלקים דיודי"ן, א' - אלקים פשוט. דאהי"ה דההי"ן ודיודי"ן גי' חד"ש, הרי רא"ש חד"ש.

עוד יכוין בתפלת שחרית: בלחש, שמקבלים יעקב ורחל מאחור ופנים דבינה דיסו"ת. ובחזרה בקול, מקבלים מפנים ואחור דחכמה דיסו"ת. ובמוסף בלחש, מקבלים מאחורים דכתר די"ס. ובחזרה, מפנים שלו.

ובקריאתו בר"ח יכוין אל"ף למ"ד אדנ"י, והם נקודות: כתר חכמה בינה חסד, וחוזרים חלילה, עד שיש אותיות.

1 עי' עמ' פד, בענין זיווג דנר"נ (נפ"א אשרי ולמנצח ) - שנעשים בתתקבל שאחר ההלל.

2 ראה אוצרות רמח"ל (עמ' שז ) אגרת הרב"ך לרמח"ל שמזכיר כוונה זו, ועוד ענינים בענין כוונות ר"ח.

3 שער רוה"ק יחוד ח"י. וראה אריר במרום עמ' ב'. וראה בפירוש השיר של ליל פסח אות ה' (נדפס בסוף מאמר הגאולה. הוצאת תשס"ב).

4 וכמ"ש להלן בכוונות יום הכפורים עמ' קמא. ראה לעיל עמ' לג ובמצויין שם.

5 הבנין הוא בנה"י דז"א. וכאן שיעקו"ר הם בכתר דו"א, הבנין הוא בנה"י דכתר (כאילו י"ס דז"א הם בכתר, ונה"י דכתר, הוא נה"י דז"א), וכן הוא בכל העליות.

6 היינו: הכוונות הפרטיות של המלים של ברכה ראשונה, הם כמו עמידה דשבת, שמכוונים בקצרה.

7 עד כאן כמו חול.

8 דז"א, ואינה עולה לאו"א.

9 לאו"א, כי הוא נמצא בא"א, כמבואר כל זה לעיל במנחה דשבת.

10 ראה עוד בזה בפע"ח שער יט פ"ב, מר' יוסף מערבי.

11 וענין ההלל הוא מיתוק הדינים. וביו"ט שסודו אי' אומרים בו הלל כדי להמתיק הדינים שמתערין מאי'. וכן בר"ח - מל' דאי' מאירה למל' דאצילות. אבל לא בשבת, שכולו באבא. וראה כל זה בפע"ח, הנזכר בהערה הקודמת.

12 אימא יורדת לבריאה. כדי להמתיק הדינים שנתעוררו מצדה. מה שאין כן אבא שאין בו דינים כלל, מסתיים בסוף האצילות