תוכן

ב"ה י"ז אלול תש"א מפי מורי מוהרי"ל שליט"א
אני עוסק כעת ​בכונת ר"ה, אשר אז חוזר האצילות למקומו הראשון. כי יש מוחין עצמות וגידין, וכן יש עור ובשר. ולמוחין ועצמות וגידין אם יקרה להם איזה נקב והפסד לא יוכלו לחזור לאיתנם, אבל לבשר ועור יש השלמה, כי קורם עליהם עור, ובשר ישוב למקומו. והנה האדם התחתון הוא נמשך מהמלכות– אשר היא מחזה ולמטה שזה בחי' עור ובשר, ולכן יש אדם אשר הוא תוהה על הראשונות, כי באם היה עובד בתקופה של עשרים שנה בזמנים אחרים היה מצליח ביותר, ונמצא שבזה הוא עושה נקב וחסרון בהעבודה. ובבא ר"ה אשר חוזרים להאצילות הראשון וישוב לתיקונו. כי האדם הוא בחי' חש' וכו'.
וצריך האדם לדעת כי צריך הוא ליגיעה בעבודת ה', וכמו"ש "לא יגעת ומצאת אל תאמין". אבל יחד עם זה צריך הוא לבקש רחמים ותחנונים, והוא באופן כי לא יעשה עצמו שאינו זכאי לגמרי לרחמים. וכן להיפך – כי להיותו עובד ה' מגיע לו הרחמים, אלא שצריך להיות כמו מלמעלה מן הדעת. שאין שום שייכות להיגיעה. וזה בחי' מחזה ולמעלה שהוא בחי' תורה, ומחזה ולמטה שהוא בחי' יגיעה. ובחי' קוב"ה שהוא רחמים, ושכינתא שהיא בחי' יגיעה. וצריך האדם לבקש רחמים בכדי שתמשך ההשפעה להמלכות, ויהיה יחוד קוב"ה ושכינתיה.
ובאם העבודה היא בנקיות ביותר, אזי צריך עבודה ויגיעה ביותר. וסיפר מעשה ששמע מפי מורו האדמו"ר מפוריסוב זצ"ל, ואמר: כי שכ"ק אדמו"ר מהר"נ מטשרנובל זצ"ל קיבל כ"כ כסף מהחסידים - הוא מבין זאת. ומעשה שהיה כי האדמו"ר מטשרנובל נסע פעם אחת במרכבה כבודה. ופתאום לפתע באמצע היער בעת שהיה גשם ושלג רב ורוח סערה חזק מאד, ואז התבהלו הסוסים, והאדמו"ר נפל מהמרכבה לצידי הדרך בביצה עמוקה. והמרכבה מבלי יודעים נסעו הלאה. והנה ממרחק של חמשה פרסאות היה דר שם איש כפרי אחד שהיה מאנ"ש. והגיע לאוזניו אנחות כבדות, והלך עם שמיעת האנחות עד שבא להמקום ששם היה מונח האדמו"ר. והסיר ממנו השלג, ובראותו כי הוא האדמו"ר צעק אוי רבי, הנכם מונחים כך, והתחיל להרימו. ואמר לו האדמו"ר וואס, דעם רבין ווילסטו גלאט אזוי אוייף הייבין, ניין, וועסט באצאלין, וורסטו מיר אויפהייבען (מה, את הרבי אתה רוצה כך ישר להרים, לא! אם תשלם תוכל להרימני). ואמר הכפרי: רבי אני אתן לכם מאתים רייניש. ואמר לו האדמו"ר: אבער מיינסט דאס ערנסט (האם אתה מתכוון לכך ברצינות)? וענה לו הכפרי: כן רבי אני אתן לכם מאתים רייניש. והגביהו מעל הביצה, והניחו על אם הדרך. ואח"כ רצה להניחו על כתפו בכדי להביאו לביתו, ואמר האדמו"ר: וואס, דעם רבי וועסטו טראגען אויף דיינע פליצעס (מה, את הרבי אתה רוצה לסחוב על כתפיך?), וענה הכפרי: וואס דאן, זאל איך אייך דא אובערלאזען אין אזא זאווערכע? (אלא מה, האם אוכל לעזבכם כאן בכזה מצב?) ואמר לו הרבי: ניין, אז די וועסט צאלען (לא, כאשר תשלם) מאתים רייניש אזי תוכל להרימני על כתפך. וענה הכפרי: אני איש עני ואביון מאין בידי כזאת. וענה לו האדמו"ר: נו איז נישט (אם כך אז לא). ובכן הבטיח הכפרי כי כן ישלם לו מאתים רייניש. והביאו עד לביתו. ושאל אותו האדמו"ר: איפא אתה מובילני? ואמר הכפרי כי מוביל אותו לביתו. וענה לו האדמו"ר: וואס, די ווילסט איז איך זאל אינן שטעהן ביי דיר, דוול ווייסט נישט אז איך שטיי נישט אהן געלד (מה, אתה רוצה שאשהה אצלך, האם אינך יודע שאינני שוהה אצל אדם ללא כסף)? ובכן הבטיח לו לתת מאתים רייניש. וכך היה באכילה ושתיה, כי נתן מאתים רייניש, וכן בלינה. וסיים האדמו"ר מפוריסוב - כי בזה נראה כי כל כוונתו לשם שמים, כי מבלי זה איך היה אפשר הדבר, כי בה בעת שהיה שקוע ברפש וטיט, ושלג ירד עליו, והיה בפיקוח נפש ממש, ואיך סירב בידו לבלתי הרימו, וכן שיעזבנו, בלתי מובן, כי הלא פיקוח נפש איש יהודי הוא גדול מאד, כאילו קיים עולם מלא, ומכל שכן לאיש קדוש, וק"ו לרבו. ובכן אם נזדמנה לו מצווה גדולה כ"כ, ובאם לא ישלם היגיעה, לא יהיה לו יניקה גדולה, ולכן הכריח אותו שישלם הסכום הזה, אשר בזה משלם המחיר ויהיה לו יניקה.
וזה אמרם: "הוה זהיר במצוה קלה כבחמורה, כי אין אתה יודע מתן שכרן של מצות". והכוונה- כי זהיר בחינתו יגיעה. שכן באם היא מצוה קלה, כלומר שהיא מדרבנן או חומרא או מנהג, אזי אם תעשה ביגיעה יהיה כמו מצוה חמורה. ולפי זה מצוה חמורה הנעשית שלא ביגיעה, ומצוה קלה הנעשית ביגיעה יש להם שכר משלם.