תוכן

הנה אנו רואים שקרבן מוכרח להיות תמים בלי מום. פירוש, יש אנשים שמקריבים את חייהם ומוסרים את נפשם לעבודה זרה, שהוא בְּמָקום שאין להם טעם בחיים, שרואים שכל העתיד העומד לפניהם הוא רק יסורים ומכאובים. וזה מסיבות שונות: יש שהגיעו למצב זה על ידי שהפסידו את רכושם ומרגישים שאין טעם בהמשכת חיים בלי רכוש, וחושבים שרק זה הוא היסורים הכי גדולים שישנם בעולם. או שיש להם הרבה חובות ואין להם לשלם ולא יכולים לסבול את הבושה מפני הנושים ומרגישים מזה יסורים גדולים, וגם הם חושבים שזהו היסורים הכי גדולים שישנם בעולם, ומשום זה אין להם חשק להמשיך את חייהם, ולכן הם מאבדים את עצמם לדעת. נמצא, שכל הקרבת הקרבן הוא לא בשביל ה', אלא בשביל עצמם. וזה נקרא שמקריב קרבן לעבודה זרה.
ויש לפעמים, כשאדם נמצא במצב של אבוד מחמת הגורמים הנ"ל, ואומר שהוא מסכים עכשיו לעבוד את עבודת ה' עד למסירות נפש, מטעם שרואה שמהחיים הגשמיים אין לו שום חיות, אלא הברירה היחידה שיש בפניו היא לפרוש את עצמו מכל הענינים הגשמיים, היות שהוא נשאר בעירום וחוסר כל, כנ"ל, לכן הוא מוסר את עצמו לרוחניות. גם בזה, הגם כי מקריב עכשיו קרבן לה', מכל מקום יש פסול בקרבן זה, כי החיים הגשמיים שנותן לקרבן, יש בו פסול, (שאין( שהוא בעל חסרון, כי אם לא היה בקרבן חסרון לא היה מקריב את החיים הגשמיים אלא היה לוקח אותו לעצמו ולא לה'.
וקרבן בלי מום נקרא, שאין בו שום חסרון, ומכל מקום הוא מוסר נפשו לה' מטעם להשפיע נחת רוח ליוצרו. דוקא הקרבן הזה נקרא: "אשה ריח נחוח לה'", כי אין לו חשבון עם עצמו, אלא כל כוונתו הוא רק בלתי לה' לבדו.