תוכן

הנה אנו רואים, שקרבן מוכרח להיות תמים בלי מום. פרוש יש אנשים שמקריבין את חייהם ומוסרים את נפשם לעבודה זרה, שהוא במקום, שאין להם טעם בחיים, שרואים שכל העתיד העומד לפניהם, הוא רק יסורים ומכאובים. וזה מסיבות שונות: יש שהגיעו למצב זה על ידי שהפסידו את רכושם, ומרגישים, שאין טעם בהמשכת חיים בלי רכוש, וחושבים, שרק זה הוא יסורים הכי גדולים שישנם בעולם. או שיש להם הרבה חובות ואין להם לשלם, ולא יכולים לסבול את הבושה מפני הנושים, ומרגישים מזה ייסורים גדולים. וגם הם חושבים שזהו היסורים הכי גדולים, שישנם בעולם. ומשום זה אין להם חשק להמשיך את חייהם. ולכן הם מאבדים את עצמם לדעת. נמצא שכל הקרבת הקרבן הוא לא בשביל ה', אלא בשביל עצמם. וזה נקרא שמקריב קרבן לע"ז.
ויש לפעמים, כשאדם נמצא במצב של אבוד מסיבת גורמים הנ"ל, ואומר שהוא מסכים עכשיו לעבוד את עבודת ה', עד למסירות נפש, מטעם שרואה שמהחיים הגשמיים אין לו שום חיות, אלא לפרוש את עצמו מכל עניני הגשמיים, היות שהוא נשאר בערום וחוסר כל, כנ"ל, לכן הוא מוסר את עצמו לרוחניות. גם בזה, הגם כי מקריב עכשיו קרבן לה', מכל מקום יש פסול בקרבן זה, כי החיים הגשמי, שנותן לקרבן, יש בו פסול, שאין הוא בעל חסרון, כי אם לא היה בהקרבן חסרון, לא היה מקריב את החיים הגשמי, אלא היה לוקח אותו לעצמו ולא לה'.
וקרבן בלי מום נקרא, שאין בו שום חסרון, ומכל מקום הוא מוסר נפשו לה', מטעם להשפיע נחת רוח ליוצרו, שדוקא הקורבן הזה נקרא אשי ריח ניחוח לה', כי אין לו חשבון עם עצמו, אלא כל כוונתו הוא רק בלתי ה' לבדו.