תוכן

תשמ"ו מאמר ל
הזהר בפרשת בלק (ובהסולם דף ח אות טו), וז"ל ואם תאמר, שהקב"ה רצה כך, לתת הבכורה לישראל, ואינו מן הדין, בא וראה, עשיו היה קליפה, וסטרא אחרא היה, ונודע שהקליפה קדמה למוח, וע"כ יצא ראשון, כיון שיצאה הקליפה, ונעברה, הנה נמצא המוח, ערלה הראשונה שהוא עשיו, נמצא בחוץ, וע"כ יצא ראשון הברית שהוא היקר מכל, דהיינו יעקב, הוא נגלה אח"כ, וע"כ אין קדימת עשיו נחשב לבכורה, כי קליפה וערלה הוא, שאין לו ערך והשואה עם המוח והברית, אלא שגם הקדים לצאת, מאותו הטעם, כי קליפה קדמה לפרי, עכ"ל.
ויש להבין בשביל מה הוא צריך לתרץ הלא קושיא הזאת, כבר תירצו חז"ל, (מובא ברש"י בתחילת פרשת בראשית) וז"ל, אמר ר' יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל, לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם, ונתנה לנו.
אם כן גם כאן אצל בכורה, הוא אותה דבר מקודם נתנה לעשיו, ואח"כ לקח מעשיו ונתנה ליעקב, ואין לומר שבכורה אינו דומה לארצות משום שענין ארץ ניתן למכירה, וניתן למתנה, משא"כ בכורה זהו ענין של מציאות היינו מי שנולד קודם נקרא בכור, ואין לשנות, אבל אנו שגם בכורה הוא דבר הניתן למכירה, וממילא כבר שייך לומר שיכולים לקחת מזה וליתן לאחר, אחרת איך היה יעקב יכול לקנות את הבכורה מעשיו, כמ"ש וימכר את בכורתו ליעקב, מכאן אנו רואים שהבכורה דומה לארץ שניתן למסירה כנ"ל, א"כ מה מרמז לנו בהתירוץ הזה שמתרץ כאן משום שקליפה קודמה לפרי, ומשום זה לא נחשב זה שנולד ראשון ללידת בכור.
ובכדי להבין את הענין, צריכים מקודם לדעת מה זה קליפה, ומה זה מוחא, ומהו ערלה, שהוא מכנה את עשיו בשם ערלה, ומהו ברית שמכנה את יעקב בשם ברית.
ונקדים מקודם מטרת הבריאה, מהו, ואח"כ נוכל לבאר מהו עיקר, ומהו טפל, בכדי לדעת את ענין פרי, וקליפה שמוכרח להיות קודם לפרי, מהו ההכרח הזו שמשמע שאי אפשר להיות אחרת.
הנה מטרת הבריאה ידוע שהיא בכדי להטיב לנבראיו ומשום זה ברא יש מאין בחינת נברא שהנברא הזה יוכל לקבל את הטוב והעונג מה שהוא רוצה לתת להם.
והנברא הזה נקרא רצון לקבל בעמ"נ לקבל, נמצא לפי"ז שאין לנו לדבר מדבר רק שיש לו רצון לקבל, אחרת לא נקרא זה נברא שנוכל לדבר ממנו, כי נברא נקרא כלי ואין אור בלי כלי זאת אומרת מן האור אין לנו לדבר רק מהאור בזמן שהיא מלובש בכלי.
אלא הכלי הזו הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, קבלה, לאחר שיצאה, תיקון המכונה בחינת השתוות התורה בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא. כידוע שיש בושה בזמן שהאדם צריך לקבל מה שהוא, כמשרז"ל על פסוק כרום זלות לבני אדם, שבזמן שאדם צריך לקבל מהבריות משתנה פניו ככרום, לכן נעשה תיקון, המכונה צמצום והסתר שלא לקבל שום הנאה רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע.
נמצא לפי"ז שיש לנו להבחין, ב' דברים, א' שהוא העיקר היינו הכלי שהוא נקרא רצון לקבל הטוב והעונג, ואם אין הרצון הזה, אין ממה לדבר, כנ"ל, אבל מבחינה זו נמשכה הסטרא אחרא והקליפות, שמסדר השתלשלות העולמות, באה לנו שורש שפירושה, שמנקודה זו נמשכה אח"כ התפשטות בגלוי עם כל הרע, דהיינו כמ"ש האר"י ז"ל, שהצמצום הוא שורש הדין, שפירושו שעי"ז שנעשה צמצום היינו שלא לקבל בעמ"נ לקבל, רק בעמ"נ להשפיע, הסדר היה כמבואר בתע"ס חלק א', שמקודם היה הצמצום מחמת בחירה, היינו שעוד לא היה איסור לקבל. אבל אח"כ נעשה איסור לקבל, אבל עוד לא היה מי שירצה לקבל בעמ"נ לקבל, היינו שלא היה מי שירצה לעבור על איסור הצמצום.
אמנם ע"י צמצום ב' נולד אז דבר חדש, היינו שכבר יש מי שהוא שרוצה לקבל בעמ"נ לקבל, אבל קליפות עוד לא היו.
אולם אחרי שבירת הכלים שהיה בעולם הנקודים נולדו הקליפות אבל עוד לא היה בהם בנין. אלא שהקליפות נקראות אז בשם ו' ונקודה, ועוד לא היה להם בנין של עולמות, אלא רק אחר חטא של אדה"ר בעה"ד. שנפלו הלבושים לתוך הקליפות, קבלו אז הקליפות בנין של ארבע עולמות כדוגמת הקדושה, ונקראים ארבע עולמות אבי"ע דטומאה.
וזהו ענין המובא בהקדמה לספר הזהר (אות כט) וז"ל, ותדע שעבודתינו במשך ע' שנותינו מתחלקת לד' חלוקות, חלוקה א', הוא להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל, מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים, כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, וכו', ולפיכך לא די אותו השיעור הרצון לקבל, המוטבע בגוף, ממקור לידתו לאויר העולם, אלא עוד שמוכרח להיות מרכבה לקליפות הטמאות, לא פחות מי"ג שנים, כלומר שהקליפות תהינה שולטות עליו, ותתנה לו מאורותיהן שהאורות שלהם הולכים ומגדלים את הרצון לקבל שלו, כי המלואים שהקליפות מספיקות אל הרצון לקבל, אינם אלא מרחיבים והולכים את התביעה של הרצון לקבל, וכו'.
ואם אינו מתגבר על ידי תורה ומצות, לטהר את הרצון לקבל ולהפכו להשפעה, הרי הרצון לקבל שלו, הולך ומתרחב במשך שנות חייו וכו',
חלוקה הב' הוא מי"ג שנים ואילך שאז ניתן כח לנקודה שבלב שה"ס אחורים של נפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו מעת לידתו, אלא שאינו מתחלת להתעורר רק אחר י"ג שנים, וכו', ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתורה ומצות, ועיקר התפקיד בעת ההיא, הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני, וכו', וע"כ נבחנת המדרגה הזו הבאה לאחר י"ג שנים, לבחינת קדושה, וה"ס השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה, שה"ס השכינה הקדושה, כי השפחה מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה, וכו' והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, הוא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה וכו', וע"ד שאמר הפייטן בזכרי בו, אינו מניח לי לשון עכ"ל.
בהאמור נוכל להבין מהו קדושה, ומהו קליפה, ענין קדושה מתבאר מלשון קודש לה' שפירושו, שזה לא שייך לנו, היינו שזה לא שייך לרשות שלנו, אלא אנחנו מקדישים זה לה', זאת אומרת הוא מוציא זה מרשות של הדיוט, ומכניס זה לרשות דקדושה.
אולם אין שייך לומר שמכניס זה לרשות של קדושה, אם לא היה זה מקודם לכן ברשותו, ואז שייך לומר שהוא מוציא זה מרשותו, ומכניסו לרשות דקדושה.
אי לזאת מוכרח האדם להיות מקודם ברשות של הקליפה עד י"ג שנה כנ"ל, בהקדמה לספר הזהר, שאז הוא מרגיש שיש לו רשות עצמו, משום שהקליפה הנקרא רצון לקבל בעמ"נ לקבל, נקרא שנוי צורה שמפרידו מהבורא, וענין זה של כלי קבלה, שהאדם רוכש את זה בזמן היותו תחת רשות הקליפה עד י"ג שנה זה נותן לו להרגיש שהוא הבע"ב, דהיינו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, משום שהוא לא מרגיש שום רשות אחר אלא רשות עצמו.
ומשום זה כשאומרים לו, אחר י"ג שנה, שעכשיו הגיע הזמן, שאתה צריך לבטל את הרשות שלך, ולומר שאין רק רשות אחר אלא הקב"ה, אז הוא מתחיל לחשוב ולהרהר, בשביל מה אני צריך לבטל את הרשות שלי, ולומר שרק הקב"ה הוא הבע"ב, ואני העבד שלו, ואין לי שום קנין, אלא כמו שארז"ל, מה שקנה עבד קנה רבו, ז"א שאני צריך לשמש את הבורא, שיהיה לו נחת רוח, אז הגוף של האדם המכונה רצון לקבל, טוען טענה חזקה, ראשית כל אני צריך להאמין, שיש קשר להבורא עם הנבראים, ואח"כ אני צריך לראות שכדאי להאמין שהבורא הוא הבע"ב, אבל בשביל מה אני צריך לבטל את הרשות שלי, ולדאוג רק שיהיה נחת להבורא, איזה כדאיות יש בזה בשבילי.
אלא שהוא מבין לאחר שהוא מאמין שיש קשר להבורא עם הנבראים, היינו שהוא מאמין שכל רצונו ית' הוא להטיב לנבראיו, ומה הוא צריך לראות במצב הזה, לא יותר רק איך שהקב"ה משמש אותו, זאת אומרת שהבורא, הוא העבד, והאדם הוא הבע"ב והוא אדון הבית ועל הקב"ה מוטל חוב לשמש את האדם, שהאדם הוא אדון, והבורא הוא העבד.
אולם כשאומרים לאדם שהוא צריך לדעת שהאמת הוא שהבורא הוא בעה"ב, ואנחנו הנבראים אין לנו שום דעה בעולם, ובין שאנחנו מקבלים את מלכותו עלינו, ובין שיש חילונים, שלא רוצים לקבל עליהם את מלכותו, כלום לא עוזר להם, אלא הוא עושה מה שהוא רוצה, והנבראים מוכרחים לקבל פקודותיו, בעל כרחו. כשארז"ל (אבות פרק שלישי כ) ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, נמצא שאפילו אין האדם מסכים למה שאומרים לו, אבל זה שלא רוצה להאמין לא משנה את המציאות, היינו שהבורא הוא הבע"ב ועושה מה שהוא רוצה, אבל אין האדם מסוגל לראות את האמת ומשום זה לא רוצים להאמין.
אולם כשהאדם ח"ו לא מאמין בזה, הוא לא יכול לקבל על עצמו להיות עבד ה', היינו להאמין שה' הוא אדון, ואנחנו עבדיו, אלא זה דוקא במאמינים.
אמנם אם אין אמונה אמיתית, יש סוג אנשים, שכן מאמינים שה' הוא הבורא, והוא ברא את העולם במטרה הנקרא להטיב לנבראיו, וגם מאמינים שה' צוה לנו ע"י משרע"ה שאנו נקיים את התו"מ מה שנתן לנו אבל הכל הוא יכולים להאמין על דרך הכדאיות, היינו שהוא ישלם לנו, עבור זה שאנו מתיגעים בעבודת קיום תו"מ, ויש להם על מה שיסמוכו, כמשרז"ל (אבות פרק שני, טז) וז"ל אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, עכ"ל.
הרי אנו רואים שיש ענין של האמונה בה' ובתורתו, ושומרים מצוה קלה כבחמורה, אלא כל זה נמדד על הכדאיות, שהוא עמ"נ לקבל שכר. המכונה שלא לשמה, אבל צריכים לזכור משרז"ל מתוך שלא לשמה באים לשמה, א"כ כבר נבחן זה לדרגה בקדושה.
אבל בזמן שאומרים לאדם לאחר י"ג שנה, כנ"ל, שעתה הגיע הזמן שאתה צריך לבטל הרשות של עצמו, ולומר שאין שום רשות בעולם, והוא לא יותר אלא כעבד, המשמש את הרב, בעמ"נ שלא לקבל פרס, אז הגוף מתנגד לזה, ואז מתחיל עיקר עבודה, משום שהוא נגד הטבע.
אי לזאת צריך האדם להאמין למעלה מהדעת, ולומר להגוף שלו, שאתה צריך לדעת שאין אתה מסוגל לעבוד בעבודה דלהשפיע נחת רוח להבורא, בלי שום תמורה, מטעם שאתה נולדת בטבע של רצון לקבל, והטבע הזו הוא הכרחי כי רק זה הוא כל הבריאה, כידוע, שרק הרצון לקבל הנקרא חסרון והשתוקקות לקבל תענוג, הוא הנקרא יש מאין. ונמצא לפי"ז שאנו נקראים נבראים, הוא דוקא על הרצון לקבל, אותו יכולים לכנות בשם בריאה, והרצון הזה נמצא בכל המדרגות ועולמות דקדושה.
אלא בקדושה הרצון לקבל הזה, נתקן בתיקון של כוונה דעל מנת להשפיע, נמצא שהעיקר הוא הרצון לקבל, וההבדל בין קדושה לטומאה, ובין חיים ומות הוא רק בהכוונה, פירוש אם הקבלה הוא בעמ"נ להשפיע, נקרא זה קדושה, היות שזה השתוות הצורה, והשתוות הצורה נקרא דביקות, כשארז"ל על פסוק "ולדבקה בו" ופרשו הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, ומשום זה הוא דבוק בחיי החיים, נמצא שנמשך לו חיים מלמעלה.
משא"כ אם לא יכול לשום על המעשה, הכוונה דעמ"נ להשפיע, נמצא בשנוי הצורה מהבורא, היות שהוא המשפיע, והנבראים רוצים לקבל ומשום זה הם נפרדים מחיי החיים, ממילא אין להם רק מות, וזה נקרא קליפה, הגם שהוא בא בעיקר הבריאה אחרת, אם אין שם רצון לקבל אין ממי לדבר, אבל יחד עם זה אם אין עליה התיקון של השפעה היא נקראת קליפה, סטרא אחרא מלאך המות וכו'.
רואים אנו לפי הסדר התיקונים, שקודם כל צריך להיות רצון וחשק לקבל את התענוגים, ואחר כך אומרים שצריכים לדעת, שאסור לקבל על הכוונה דאהבה עצמית, ואעפ"י שיש תאוה גדולה לקבלת התענוג, ומ"מ מוכרחים להתגבר על התאוה ולעבוד עם עצמו, באופן שירצה לקבל את התענוג רק על תנאי אם הוא יכול לכוון על הקבלה, שהוא מקבל עכשיו הוא רק מטעם שהבורא רוצה שהוא יקבל את התענוג על סמך זה הוא מקבל, היות שהוא רוצה להנות להבורא, כי רשות עצמו הוא כבר ביטל, היינו שאינו רוצה לקבל שום דבר, בתוך הכלי הנקרא אהבה עצמית, אבל היות שהבורא רוצה שהוא יקבל ומשום זה, הוא אומר עכשיו אני רוצה לקבל הנאה ותענוג מטעם שהבורא רוצה בכך, ואני רוצה למלאות את רצון ה', לכן הוא מקבל עכשיו הטוב והעונג.
אבל בכדי שהאדם יגיע לדרגה זו, הנקרא שכל רצונו הוא אך להשפיע נ"ר להבורא, כאן מתחיל העבודה האמיתית.
היות שיש שני בחינות להבחין בעניני עבודה, א' הוא המעשה, שקשה לאדם לותר על תענוגים, ולא חשוב איזה תענוג שהוא נגיד למשל תענוג של המנוחה, כשאדם צריך ללכת לעבוד עבודה בגשמיות שהוא כדי לקבל שכר גשמי, אדם הולך לעבוד בבנין, או בבית חרושת, בודאי קשה לו לותר על תענוג מנוחה, אבל היות שיש לו יותר יסורים מזה שלא יהיה לו מה לאכול, ומשום זה הוא מותר על תענוג המנוחה ומקבל על עצמו יגיעה מטעם שעי"ז הוא ישיג תענוג יותר גדול, ובמה הוא גדול, היות שכאן הוא מרויח שני דברים, א' שלא יהיה לו יסורים בזה שאין לו מה לאכול, או שלא יהיה לו יסורים של בושה בזה שאין לו מה ללבוש, וגם יהיה לו תענוג מאכילה, והנאה בזה שיש לו מלבושי כבוד, משא"כ כשהוא מותר על תענוג המנוחה, אבל יסורים הוא לא מרגיש בזה, שאין לו מנוחה.
הגם שיכולים לומר בעת שהוא מותר על השינה יש לו יסורי שינה, חוץ מה שחסר לו תענוג השינה וכמו"כ כשעובד יכולים לומר, חוץ מזה שהוא מוותר על תענוג המנוחה יש לו יסורי תנועה, ובפרט כשהאדם עובד עבודה פיזית הוא מרגיש יסורים גם בעת עבודה, אבל יסורים האלו, אינם דומים ליסורים שהאדם מרגיש בעת שהוא רעב, או בזמן שהוא צריך ללכת בין אנשים למקום שמחה, ברית מילה או חתונה וכדומה, ואין לו מה ללבוש, ולכן יותר קל לו לוותר על המנוחה, ולקבל על עצמו את טורח היגיעה, כי זה אנו רואים איך שהעולם נוהג שמותרים על המנוחה והולכים לעבוד א"כ בטח שהיסורים מהשלילה יותר קשים.
ואותו דבר נוהג בזמן שאומרים לאדם, תוותר על המנוחה ותתחיל לעבוד בתו"מ, אז הוא תיכף שואל כמו בגשמיות אם אני אוותר על המנוחה מה יהיה שכרי, אני רוצה לראות את הכדאיות, על זה אומר הרמב"ם בסוף הלכות תשובה, השכר שלך יהיה בעוה"ז ובעה"ב, ותנצל מן פרעניות ומכל מקרים רעים, אז הוא יכול להאמין, מה שאומרים לו, ולקיים תו"מ בבחינת המעשה, לשם שמים, היינו שהוא מכוון בזה שהוא מקים תו"מ, מה שה' צוה לנו ע"י משרע"ה, ותמורת זה אנו נקבל שכר, תמורת עבודה ויגיעה שלנו, במה שאנו מוותרים על הרבה תענוגים, שהתורה אסרה לנו, ותמורת זה אנו מקבלים שכר, כדמיון, שעובדים באיזה בי"ח או באיזה בנין, מטעם שאנו מקבלים שכר אותו דבר, נוהג גם כן, אצל רוחניות, דהיינו שאנו עובדים אצל בעה"ב, לא שהוא בעל בית חרושת אחד אלא אנו מאמינים שהוא הבעל בית של כל העולם, ואצלו אנו עובדים, ואומרים לנו תוותר על עבודה שאתה עובד אצל חברה קטנה, שהם נותנים משכורת קטנה ותעבוד אצל בעל בית גדול, שהוא בעל בית של כל העולם.
אבל לפי זה מתעוררת השאלה מדוע, לא באים כולם לעבוד אצל אדון העולם, התשובה הוא, פשוט היות שלא רואים את השכר על המקום אלא שצריכים להאמין על השכר שנקבל אחר גמר עבודה, ומשום זה לא כולם מסוגלים להאמין על השכר, א"כ היות ספק על השכר, וצריכים להאמין שבסופו של דבר נקבל את השכר, ומשום זה אין הרבה קופצים עליה, משום שדרך העולם לעבוד על הודאי שכר, ולא על הספק, ומשום זה יש הפרש גדול, בין גשמיות לרוחניות, אבל צריכים לדעת שכל ההפרש הוא בזה שכאן ברוחניות אין השכר על המקום, אלא שצריך להאמין, זהו כל ההפרש.
אולם אנו רואים שבאים אנשים, ורוצים לקיים תו"מ, אעפ"י שכל הזמן עד שבאו בגיל היה כל הזמן בחברת חילוניים, והם באים ואומרים שרוצים לחזור בתשובה, וכששואלים אותם מהו הסיבה שרוצה לשנות דרכם ממה שהם רגילים בה כל הזמן, הם אומרים היות שלא מוציא טעם בחיים היינו באהבה עצמית, אין לו מה לקבל ולתת לתוכם, כי אין לו מה לתת להם, לכן הוא רוצה לקיים תו"מ, היות ששמע, שמתו"מ כן יכולים לקבל תענוג, אז יהיה לו במה להנות את הרצון לקבל שלו.
זאת אומרת שכל זמן שהוא רואה שיש לו לפרנס את הרצון לקבל, עם תענוגים גשמיים אין לו צורך לשנות דרכו, אבל אם הוא שומע שיש ענין של אמונה ושיש אדון מנהיג העולם וברא את העולם, לא סתם אלא לאיזה מטרה, והמטרה נקרא להטיב לנבראיו, וכשהוא שומע זה, ואם אין לו סיפוק מהתענוגים הגשמיים, היות שלא מרגיש בהם טעם חיים שבשבילם יהא כדאי לחיות בעולם ולסבול, כי כל אחד לפי דרגה דיליה הוא סובל ולכן כשהוא שומע שיש מקום ששם כן יש מה שמאיר משהו בהחיים, אז הוא יכול לצאת מהתענוגים הגשמיים, אעפ"י שאמרנו לעיל שהתענוגי הגשמיים הוא לא צריך להאמין בהם, משא"כ על רוחניות הוא בספק אצלו, ורק הוא צריך להאמין שסוף הכבוד לבוא, היינו שבסופו של דבר הוא יקבל שכר, אבל היות שאין לו סיפוק בהתענוגים הגשמיים, אז הוא יכול לעבור לצד הקדושה ולקיים תו"מ, אבל בזמן שהאדם משוקע בתאות גשמיים ומוציא בהם סיפוק, אפילו שהוא סיפוק לשעתו, ואח"כ הוא רואה שאין לו סיפוק, כבר הוא בבחינת תינוק שנשבה בין העכו"ם ואין לו כח לצאת משליטתם.
אולם גם אחר שקבלו עליהם עול תו"מ, יש לפעמים שנתעורר אצלם ענין של תאות גשמיים, ואז קשה להם את העבודה, אבל צריכים לדעת זה שנתעורר בהם תאות גשמיים היינו שהם מתחילים להרגיש טעם בהם, מה שלא הרגישו מקודם לכן, וכן אלו אנשים שנולדו עם חינוך דתי, שמקיימים תו"מ מעת נערותם, ובזמן שמתחילים לעבוד, עבודה דלהשפיע, מתעורר בהם טעם בגשמיות יותר, מבעת שהתחילו לעסוק בעבודה דהלשפיע.
וזהו כעין שארז"ל (סנהדרין עה, ב) וז"ל דאמר ר' יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה וכו' עכ"ל, ויש לפרש מיום שחרב בית המקדש, היינו בזמן שהקדושה שבלבו של אדם נחרב, ניטל טעם ביאה, שביאה הוא שם כולל של כל התענוגים, וניתנה לעוברי עבירה.
וזה מתמיה למה מגיע לעוברי עבירה שירגישו תענוג, בהדברים הגשמיים, יותר מאלו שהם אינם עוברי עבירה, כאילו, מגיע להם שכר בזה שהם עוברי עבירה שירגישו יותר טעם תענוג מאחרים.
ולהבין את זה צריכים אנו לראות מה שנהוג בסדר העולם, היינו שאם האדם יכול לעשות שהאדם יעבוד אצלו, בשכר מועט, לא יתן לו יותר, אלא כל אדם משתדל, לקבל פועל שיעבוד אצלו ויעשה כל הפעולות מה שהוא דורש ממנו, וישלם לו פחות שכר, אבל אין שייך לומר שישלם לו יותר מכפי שהפועל דורש.
ובהאמור יוצא כשמדברים מבחינת עבודת ה', כשהיצה"ר בא לאדם ואומר לו תעבור על מצות התורה, אז האדם אומר לו מה תתן לי, אז היצה"ר אומר לו שאני אתן לך תמורת זה שאתה תשמע בקולי, נגיד ע"ד משל מאתים גרם תענוג. אז הוא אומר לו בשביל מאתים גרם תענוג אני עובר על מצות ה', אני לא רוצה, אז היצה"ר מוכרח להוסיף לו עוד מאה גרם, עד שהאדם כבר לא יכול לוותר על תענוג כזה, אז הוא מוכרח לשמוע בקולו של יצה"ר.
נמצא לפי"ז כפי ערך שהאדם מעריך גודל החטא בשיעור זה קשה להאדם שיעבור על המצוה והיות שעשיה זו של לעבור את מצות ה' קשה, ויש כלל בשביל עבודה קשה צריכים לשלם, שכר טוב, אי לזאת כפי שקשה לו לעשות את העבירה, בשיעור זה היצה"ר מוכרח לתת שכר גדול היינו תענוג גדול תמורת העבירה, משא"כ בזמן שלא קשה לעבור את מצות ה' אז היצה"ר אינו מחוייב לתת לו תענוג גדול.
לפי זה יוצא אלו החילונים שאינם בכלל מקיימים תו"מ, לא מרגישים שהם עושים איזה עבירה בזה, כמשרז"ל (יומא פו, ב) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר", א"כ אין היצה"ר צריך לתת להם טעם בעבירה, כי אצלם לעשות עבירות אין זה דבר קשה שיצטרכו לשלם תמורת זה שעוברים על המצות, לכן אין להם טעם גדול בהעבירה, כי הוא מוציא תמיד פועלים שרוצים לעבוד בשבילו, וממילא הוא לא צריך לשלם להם תענוג גדול.
משא"כ אלו אנשים שהם לא רוצים לעשות עבירות, ובשעת מעשה, שהוא מרגיש שהוא הולך לעשות עבירה, קשה לו לעשות זאת, ומשום זה היצה"ר מוכרח לתת להם שירגישו טעם גדול בהעבירה, אחרת לא ישמעו בקולו לקיים את הפקודיו שלו, לכן הוא מוכרח לשלם להם הרבה תענוג.
ובזה יכולים לפרש משחרב בית המקדש. היינו בזמן שאינו נמצא קדושה בלבו של אדם, ניטל טעם הכללי של התענוגים המכונה ביאה, וניתנה לעוברי עבירה, שפירושו שכל זמן שאדם מרגיש שעובר עבירה הוא מרגיש טעם, אבל עבר ושנה שנעשה לו כהיתר, כבר היצה"ר לא נותן לו תענוג, משום שהוא כבר עובד בלי שום שכר, מטעם שאין לו שום כבידות לעבור את העבירות.
אי לזאת יש טעות גדול, בין הדתיים, שיש שחושבים שיש להחילונים טעם בתענוגים גשמיים, כי היות שהם משמשים ליצה"ר בלי שום תמורה, כי כל החיות שלהם הוא מה שהם נגד הדת, ואין להם תענוג כמו שהדתיים חושבים, משום שהיצה"ר לא נותן שכר בחינם כנ"ל.
לכן אל תתמה אם אדם רואה שבזמן שהתחיל לעבוד עבודה דלהשפיע, הוא קבל חשק יותר גדול לתאות גשמיות אין זה משום שהוא קבל ירידה, אלא אדרבה היות שעכשיו, הוא לא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל, אלא הוא רוצה רק להשפיע, ומשום זה היצה"ר כשבא לו מלהפריע מעבודה דלהשפיע, הוא נותן לו טעם יותר גדול בתענוגים גשמיים, בכדי שישמע בקולו, ושלא יכול להתגבר על הרצון לקבל שלו, משא"כ מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, אז כשהיה עוסק בתאות גשמיים לא היה לו כל כך חשק גדול לתאות גשמיים משום שהיה עסק בתאות גשמיים בלי תענוג גדול.
משא"כ עכשיו כשהתחיל בעבודה דלהשפיע, אם לא ירגיש טעם גדול בטח אין ליצה"ר, מה לעשות שבודאי לא ישמע בקולו, נמצא בשיעור שהאדם מתרחק מאהבה עצמית, בשיעור הזה מתחיל להרגיש טעם יותר גדול, כי אחרת לא ישמע בקולו כנ"ל.
ובהאמור יוצא, שאין לאדם להתבהל מזה, שבאמצע עבודה, קבל תשוקה לתאות גשמיות, הגם מקודם לכן לא היו עולים בשם תאות כאלו, אבל עכשיו היות שהוא צריך כל פעם לתקן את הכלי קבלה, אז כל שהתענוג גדול ביותר נקרא שהרצון שלו גדול ביותר, וכשמתקן את הרצון היינו שהוא מתגבר עליו, אז הוא מברר כל פעם רצון הנקרא כלי בזה שמוציא אותה מהקליפות ומכניסה לקדושה. ומשום זה נותנין לו כל פעם תאוה יותר גדולה כנ"ל, אבל כל פעם הוא צריך להתפלל, שיתנו לו כח מלמעלה שיוכל להתגבר על הכלי הזו, הנקרא רצון, וזה נקרא תיקון הכלים, שבשורש נשמתו, והכלים האלו מה שהוא צריך לתקן מתחיל, מכלים היינו מרצון לקבל של גשמיות, ומגיע לבסוף שמתקן את הכלים, היינו הרצונות של קבלה לדברים רוחניים, ועל כולם הוא צריך לבקש מה' שיתנו לו כח המסך שהוא הסיוע שניתנו מלמעלה, כמשרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו.
ועכשיו נבוא לבאר מה ששאלנו, א' על מה שהזה"ק מתרץ זה שנתן הבכורה ליעקב, הלא עשיו נולד ראשון, ותירץ שעשיו הוא קליפה, לכן יצא ראשון, ואח"כ יעקב, משום שהסדר הוא שהקליפה הוא קדמה לפרי, ושאלנו הלא כבר יש תירץ פשוט כמו שמביא רש"י בתחילת פרשת בראשית שכתוב כח מעשיו הגיד לעמו וכו', שאם יאמרו הגויים ליסטים אתם וכו', הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה הוא הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, ונתנה לנו. א"כ מה הוא מוסיף כאן תירוץ אחר. ב' ומדוע מוכרח להיות קליפה קדמה לפרי.
ובהאמור הוא פשוט, היות שהבורא, ברא את העולם, וענין הבריאה הוא רק הכלי, כידוע שהאור לא נקרא בריאה אלא נקרא יש מיש, אי לזאת אי אפשר לומר שהיה צריך לבורא מקודם תיקון על הבריאה מטרם שיש לו מה לתקן, פירוש הדברים מקודם ברא את הכלי הנקרא רצון לקבל, ואח"כ יצא על הכלי הזו, תיקון המכונה צמצום והסתר, ואז נמשך אח"כ להתחתונים, בחינת אומות העולם, שהוא בחינת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, שהוא כלי בלי תיקון וכלי בלי תיקון נקרא קליפה, א"כ אי אפשר להיות אחרת היות שא"א לתקן את הדבר שעדיין לא נולד בעולם, נמצא בזה שהם אומרים הוא בראה פירוש הדבר, שהוא בראה את העולם, לפי סדר הנהוג היינו שמקודם יוצא חסרון ואח"כ אפשר לתקן את החסרון, ומשום זה לפי הכלל של שורש וענף, צריך מקודם לצאת מקבל בעמ"נ לקבל, שזהו בחינה הופכיות מהבורא, היינו שנוי צורה, הנקרא אומות העולם, כמ"ש בזה"ק אצל אומות העולם כל טיבו דעבדין לגרמייהו הוא עובדין. וזה נקרא קליפה שקדמו לפרי.
זאת אומרת שהקליפה נקרא מה שלא ראוי לאכילה היות שאין השפע באה בכלים דקבלה לאחר תיקון הצמצום, משא"כ אח"כ שבאה התיקון הנקרא בעמ"נ להשפיע, שזהו בחינת יעקב, וזה נקרא פרי משום שעל הרצון לקבל יש עכשיו תיקון להשפיע נחת רוח להבורא, וכבר יש מקום לאכול פירות, היות שיש כאן ענין של השתוות הצורה בין אור להכלי, אז הכלי זוכה לפירות, משא"כ הסטרא אחרא, אומר הזה"ק "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי".
וזה שאומר שיעקב נקרא ברית, שענין כריתת ברית נקרא שיהיה השתוות ביניהם, וזהו כמו שכתוב כי אות ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, נמצא שאותה תירץ שאומר ר' יצחק הטעם משום כח מעשיו וכו', הוא אותו תירוץ שהוא בראה לפי הסדר שקליפה קדמה לפרי, ובחינת ענף ושורש יוצא שמתחילה צריכים לברוא הקליפה שהוא מקבל בעמ"נ לקבל, ואח"כ יצא התיקון שהוא ישראל, או יעקב, נמצא מ"ש נטלה מהם, ונתנה לנו היינו לתקן משום שכך הסדר.