תוכן

ב"ה ב' חקת ה' תמוז אפר"ת
כתיב: "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד' ג'–ה').
פירש: הנה קין נקרא "שכל" של אדם. בעת שהשכל מתפשט לדעת ולעסוק בעבודה בהשגת ידיעה, הוא אומר תמיד: "קניתי איש את ה'", היינו שהקב"ה עשה בי "קו" שדר בתוכי, "וקניתי" אותו לשכון בי ומחובר עמי תמיד. ורוצה בזה להשיג יותר שפע.
וגם משפיל את עצמו בבחי' "אדמה". היינו שכל עבודה של "השכל" הוא להשפיל את עצמו כדי להשיג השפע. ולכן כל רצונו לעסוק בשפלותו, שאומר תמיד שהוא "אדמה", שרומז "לשפלות". ועבודה כזו הוא מעלֶה אל הבורא ב"ה, כדי לרַצות בזה, ויתן לו השגה יותר. ובאמת הוא ערמה ממנו גדולה, שבזה אינו "נקי" היטב לקבל, והבן. ולכן רצונו להביא מנחה לה' להיות לריח נחוח, מבחי' "האדמה" והשפלות, כדי לרצות לקונו ית' לדור תמיד בתוך "הקין".
אמנם "הבל" הוא בחי' "אמונה" שבאה מן "הלב", ולכן "הלב" נקרא "הבל", שמחמת "אמונה" שלימה הוא מהבל הכל, ואינו רוצה לעצמו כלום, כי אם ליתן נ"ר ליוצרו ית'. ולכן היה "רועה צאן", היינו שתמיד היה רועה בחי' "אמונה" שלו משער "הנון" שיוצא תמיד בו. ולכן "צאן" הוא "צא נון", היינו, שהלב יוצא ובא דרך השער "נון", שממנו רעה את עצמו בחי' "אמונה", כדי ליתן נ"ר לבורא ית', וממנו נעשה שבע. והבן.
ולכן נדבק "מבכורתו" "ומברכות" שלו, ושבע ביותר עד שיונק תמיד "מחלבהן", שגם זה רומז "לחלב הנון" שמרעה עצמו ויונק ממנו. וממילא הביא "מנחה לה' מבכורות צאנו", היינו שמשבח את הבורא ית' תמיד מזה שזכה להביא "מנחה" מן המשובח שהוא "צאן", וממילא "הלב" תמיד בשמחה שזכה "להבל" הכל מן המנחה הזו.
אבל "קין" שעובד בבחי' "שפלותו" אינו יכול להיות בשמחה, בשביל שכל עיקר עבודתו נמשך מזה שאומר שמכבר קנה את ה', וצריך להשיג יותר ויותר, כי כל ההנאות שלו. ונמצא שבעת שאינו משיג כמו שרוצה, אינו בשמחה, ועובד ה' בבחי' "אדמה" שפילה.
ועוד נמשך מזה שבא "לחכמתו מרובה ממעשיו", היינו, כי עיקר המעשים באים מן "הלב", מחמת שהוא מבין בבינה שבו, וממנו נמשך "רצון" לעשות המעשים שהוא מבין היטב. וכל לבו נותן עליהם, לעבוד לבורא ב"ה בשמחה בעת שמבין. וברצונו מוליך כל האברים לעשות ולהגמר.
אמנם "השכל" רוצה תמיד להשיג חכמה, וכל תחבולותיו נותן לזה שיוכל לומר תמיד "קניתי את ה'", להרבות חכמה, ולכן "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה". וזה שכתיב "והנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו", היינו שבחי' "הוא" יוצא לקראת "הלב", ומרעה אותו להיות תמיד בשמחה. כי הקב"ה שעה אל מנחת "הבל" שמהבל הכל, מחמת השמחה שיש בלבו תמיד, מזה ונרצה ה' אליו לכפר עליו. ולכן נתקנא "קין בהבל". והבן.