כג) ענין קטנות וגדלות דז״א, ואו״א ויסו״ת הנה כבר ביארנו איך הספירות אינם אלא מדותיו של האדון ב״ה, ומדותיו אינם אלא ההשגחות שהוא משגיח ודרכי הארה שהוא מאיר ממנו ית׳ אל נבראיו, ואמנם ההארות האלה, ההשגחות האלה, קשרם זו בזו ביחס מה, שמלבד מה שיש להבחין בכל א׳ מהם לפי ענינה בפעולתה, יש עוד להבחין במה שבינה ובין הקודמות לה או המאוחרות לה, ונבאר עתה לענינינו, הנה ז״א הוא כלל ההארות העליונות שהם שרש וסיבות לכל עניני העה״ז בכל פרטיו, בין באיכיות של הנבראים בין בעצמים עצמם במיניהם ובכל חוקותיהם ובכל תנאיהם, והאמת הוא, שעה״ז עומד על מדת משפטו ית׳ שבהתנהגו בכל המדות של המשפט שלו תהיה התולדה, כל מה שהוא בטבע הזה של העולם, דהיינו ברצותו לברוא על פי מיני ההארה האלה שהם כלל מדות משפטו, לפי שהם הארות נמשכות לפי ענין העלימו חק טובו ורצותו לאחוז במוסר המשפט, והם הם כלל ספירות ז״א, תהיה והבריאה העה״ז כאשר הוא בכל פרטיו, וברצותו להנהיג הבריאה הזאת לפי המדות האלה תהיה ההנהגה כאשר היא הנהגת העה״ז בכל חלקיה, וזה באשר פי׳ כבר, כי הספירות הם מדות והם הארות והם מקורות, מדות מצד ענינם הראשון העצמי בהם, שאינם אלא מדות של הנהגה ונימוס שחידש האדון ב״ה לעצמו, שדוגמא קצת להם הם המדות בנפש האדם, רק שהמדות בנפש הם תכונות בה עצמה, והמדות לו ית׳ אינם תכונות בו, ע״כ לא נבינם אלא מדות של פעולה וע״כ הם הארות כי אינם אלא מיני השפעות ומיני השגחות שהכל א׳, ממנו ית׳ שהם הם רחמנותו כעסו צדקתו ענותו גדולתו וכיוצא, ואמנם הם מקורות יען כל האיכיות שבנבראים אינם אלא תולדה מן כלל מיני ההשגחות האלה, וזה בב׳ פנים, הא׳ שלפי חק המדה כך הוא סגולת מין ההשפעה בה, כי לא ישקיפו המדות אל ההצלחה או הנזק בהחלט לבד אלא על כל מה שהוא יותר טוב ופחות וע"כ ישגיחו גם על היקר והפחיתות הריבוי והמיעוט וכן בכל שאר הפרטים שנבחין באיכיות העולם ומדת הרחמנות והגדולה תוליד היקר וההארה והריבוי ולהפך במדת הכעס והסתר הפנים הנה בסגולת ההשפעה יהיה החשך והפחיתות והמיעוט וכן כל שאר הדרכים, וזה הפן הא׳, והפן הב׳ הוא כי כבר ביארנו איך הנבראים עצמם הם הם דוגמא להנהגה שבהם, ונמצא ההארות האלה מולידות כצלמם, פי׳ בדומה להם, וע״כ הנה הספירות הם מקורות, ובנד"ד ספירות ז"א הם הם מדות משפטו ית׳ והם הם מקורות איכיות הטבע ואישיו והם הם מקורות נבראי העה״ז הבנוים רק על הדוגמא של הספירות האלה, ואמנם כבר ביארנו שמה שצריך להבחין בראשונה בספירות הוא ענינם לפי ההנהגה, דהיינו מדות, שאח"ז נמשך ענין היותם הארות וענין היותם מקורות ולכן בנד"ד נבחין בתחלה ענין ז"א לפי המדות שהוא מדת המשפט ונבחין אח״כ ענינו לפי היות הספירות הארות ומקורות, הנה ז״א הוא מדת משפטו ית׳ כמ״ש ושרש ענינו הוא מדת הדין שהיא היא הנולדת מהעלם טובו ית׳ אלא שבמדת הדין עצמה יש להבחין ב׳ בחינות, הבחי׳ הא׳ היא מדה״ד הקשה שהיא הכעס המאיסה והעזיבה, הבחי׳ הב׳ היא מדה"ד המתוקנת דהיינו המשפט הנכון והנה הז״א הוא כולל בענינו כל בחי׳ הדין, שלפי ההדרגה הנה נבחין אותו מתחלה בתכלית הקושי ואח״כ במיתוק ותיקון מועט ואח"כ במיתוק ותיקון יותר עד השלמת הענין אל נכון, והנה ראשית הדין שהוא הכעס וקצף בבחי׳ זאת נעשית השבירה במ״ק שהיא תולדת הדין הגמור, אח״כ נבחינהו בהיותו מקבל קצת תיקון ומיתוק ועכ"ז עדיין הוא מיתוק מעט, ותולדתו היא קילקול הסדרים, והיינו לא חרבן גמור כמו שהיא תולדת הדין הקשה לגמרי שהוא ענין השבירה כמ״ש אבל הוא קלקול כל סדר טוב והוא זמן שאין משפטו ית׳ נודע בעולם, אלא אדרבא באותו הזמן נא׳ הסתר אסתיר פני ביום ההוא והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וכו׳ והרשעים מצליחים וחוצפא יסגי ובני חורין חפו ראשם, אח״כ נבחינהו בהיותו מקבל עוד מיתוק מיתוק ותיקון והוא שלא תהיה עזיבת הארץ כ״כ ותהיה הצלחה קצת לטובים אעפ״י שלא תהיה הצלחה גמורה, אח״כ נבחינהו בהיותו משפט נכון ומתוקן להעמיד הארץ במשפט טוב לטובים ורע לרעים והכל מתוקן על הסדר הנאות והנה אלה הג׳ זמנים שזכרתי הם הם בחי׳ הקטנות והגדלות של ז״א כי הקטנות הוא דין והעיבור הוא דין קשה לגמרי חשך ממש והיניקה דין יותר מתוק אך שניהם שמות דאלקים כידוע והגדלות רחמים יותר והם שמות דהויה, אך אפי׳ בגדלות אין ז״א אלא מדת המשפט אך מדת המשפט בתיקון, ונמצאת כל ההדרגה הזאת הדרגת מציאות מדת המשפט מתחלת ענינה השרשי עד השלמתה בכל המצטרך בה, ואמנם בהיות ההארות האלה יוצאות א׳ מא׳ בדרך סבה ומסובב כמ"ש, ע״כ, יש לנו להבחין מציאות בנין מדת המשפט בהתאצלה מסבתה, ונאמר כי הנה התיקון הא׳ הניתן מן הסבה אל המדה הזאת, הוא היות בה קצת תיקון עד שעכ"פ לא יצא ממנה חרבן ושממון כענינה במ״ק וזהו הבנין הא׳ הנעשה מז"א באי׳, בזמן העיבור, ותבין כי זה הדבר מגיע לסבה לעשותו בעצמה, פי׳ כי הסבה הזאת שאנו מזכירים היא סבת מדת המשפט המתוקנת לא סבת מדת הדין הקשה בלתי תיקון, אלא הסבה הזאת היא סבת המשפט כמ״ש, ולכן יש לה לכלול בעצמה כל עניני מדה״ר ולתת בהם התיקון המצטרך רק לשתצא לפחות מענין החרבן שהוא תולדת מדה״ד בלתי מיתוק ושתכנס לענין מדת המשפט שהיא מדה״ד בתיקון שלדבר זה לבד היא סבה, ע״כ זה נעשה בעצמה, ואין צריך פה אלא קביעות מדה״ד להיותה מדת משפט ולא מדת הדין בלא מיתוק, ע״כ כשעשתה הסבה את זאת הרי עשתה מה שיש לה לעשות בבחי׳ עצמה להיותה סבה להוציא המדה הזאת, מסוג הבלתי ממותק אל הסוג הממותק, משם והלאה יש לה להשלים מעשיה ע״פ הענין הזה, והנה זה הוא ענין העיבור שז"א נבנה באי׳ שספירותיו נבררות מן התוהו של המ"ק וזה נעשה בתוך אי׳, ואין ריוח בזה אלא היציאה מן התוהו אל התיקון של המתקלא אך עדיין הדין נשאר בבחי׳ דין חזק שהוא קלקול כל הסדרים, אך עכ״פ אינו חרבן ועכ״פ בזמן ששימש העיבור בכללות ההנהגה היה העולם בחשך גמור שלא היתה אפי׳ תורה בעולם והיינו כל זמן גלות מצרים בפרט וכל שאר ב׳ האלפים של תוהו, אמנם מן הלידה והלאה אז מתחילים התיקונים להיות נוספים ובאים על המדה״ד והם התיקונים הנתקנים בז"א ביניקה וגדלות, והנה בזמן שז״א הולך ונבנה, הנה הענין ההוא שמציאות סדר מתוקן הולך ומזדמן להנהגתו של העולם, אלא שעד שאינו אלא מזדמן והולך, הנה נעלם הדבר בחיקו של מלך ואינו מתגלה כלל, וזהו שז״א נעלם באי׳ ואינו מתגלה כי כל ההזמנות שהב"ה מזמין טובה לעולם נעשות במסתרים אצלו ית׳ וכשנשלמה ההזמנה נעשה המעשה והוא לידתו של ז"א, אך כל זמן ההזמנה הנה אין הטובה ההיא מתגלית כלל, ומשמש עדיין הקלקול הא׳, שלתיקון הקלקול ההוא המחשבה העליונה הולכת ומשימה עצותיה, אלא שאינו חרבן גמור, ואהניא מיד מה שהב״ה לוקח לתקן הדבר שלא יהיה חרבן עולם, אך עדיין קלקול סדרים נשאר כל זמן שההזמנה נעשית בגבהי מרומים בלתי גילוי אל התחתונים, ועוד נבין בזה שאין הב״ה עושה אלא טוב, ואפי׳ זמן ההסתר פנים אינו שהב״ה מואס עולמו, אלא שמזמין תיקון לקלקוליו אך שהזמנה זאת במסתרים היא נעשית ובין כך וב״כ העולם סובל רעות רבות וצרות וזה פשוט, ונמצא שכשנבחין ההנהגה בעיבור בכל הבחנותיה, ג׳ הבחנות נבחין בה, א׳ מצ׳ אי׳, א׳ מצד מצבו של הז"א וא׳ מצד הקטנות, פי׳ כי הנה מציאות העיבור הוא שבנינו של ז״א הולך ונעשה ע"י אי׳ בהעלם בתוכה, וזה שמציאות סדר מתוקן מזדמן והולך לעולם לתת תיקון לעולם, אלא שהזמנה הזאת עושה אותה אי׳ שהיא סבתו של המשפט הישר בהעלם בגבהי מרומים שאין הדבר מתגלה למטה, וזה מצד אי׳, ואמנם מה שמגיע לעולם באותו הזמן הוא קלקול הסדרים הטובים אך לא חרבן גמור, וזה מצד שהקלקולים הא׳ היו גורמים אפי׳ החרבן שהוא בחי׳ השבירה אלא שכאן שהב״ה לוקח לתקן הדבר הנה עכ"פ שבירה לא יהיה עוד אך מידי קלקול הסדרים לא יצא העולם שתיקונו ע"י המשפט כיון שהמשפט עצמו נעלם וזה מצד מצבו של ז"א שספירותיו מתבררות אך אינם חוץ מאי׳ שיוכלו לנהג במקומם, ואמנם כשנשער הדבר מצד ענין מדה"ד שהיא הגורמת כל הענינים האלה, נאמר שזהו מציאות מדה״ד אחר שיצאה מן הקושי הגמור שהוא שרש ענין השבירה, אך קבלה המיתוק הא׳ לבד שהוא מה שיציל מן החרבן אך עדיין היא דין קשה מאד וזה ענין האלקים דעיבור, ואמנם כל זה בקטנות א׳, שהוא המדרגה הבאה אחר קלקול השבירה, אך הקטנות שקודם כל עליה, אינו אלא הזמנה בהעלם לתיקון שיתחדש ואין שם אלא העלם אך לא קלקול וחשך כמו בקטנות א׳ וכדלקמן, והנה כל זה הוא לפי ענין ההנהגה בסדר המדות וכשנבחין ענינו לפי ענין ההשפעה, הנה נבין שספירות ז״א הם כלל ההשפעות המולידות דברי העה״ז החמרי, והענין הוא כי הנה השפעתו ית׳ לפי ענינה שהיא השפעה נמשכת ממקור הקדושה היתה ראויה להוליד רק ענינים אלקיים רוחניים וקדושים, אלא שרצה האדון ב"ה שתהיה השפעתו נשפלת בענינה שלא תוציא תולדות כמו שהיה ראוי לה להיותה אלוקית אלא כמו שרצה בה הרצון העליון, ונמצא גם בדבר הזה ההדרגה הנכונה, והוא שתתחיל ההשפעה ממה שהיא ראויה להיות ותרד בהדרגה עד מה שהיא לפי הגזירה העליונה לצורך העה"ז, וע״כ ההארה הראשונה הנמשכת ממנו ית׳ היא הארה רוחנית ודקה שתשלול החומר לגמרי ולא תהיה לה תולדה אלא דקה אלקית ורוחנית, וזה המין הא׳, ואחריו יבא בהדרגה מין הארה אחרת שהנמשך ממנה יהיה ענין רוחני ואלקי אך לא ישלול החומר אלא יתרכב בחומר עצמו, והיינו שיניח לו מציאות אך יתרכב בו להאיר חשכו בצד מה שיצטרך, ואחר המין הזה יבא מין הארה אחרת, שיהיה הנמשך ממנו חומריות ממש, והנה ג׳ המינים האלה הם כתר, חו״ב וז״ת, כי הכתר הוא המין הא׳ השולל החומריות וזה כלל א״א, חו״ב נמשכים בהדרגה אחר הכתר כי גם הם הארה המולידה ענין אלקי ורוחני אך לא שולל החומר ואלה הם או״א וז״ת הם ההארה שמוציאה החמריות והם כלל זו״ן, ונמצא שז״א שהוא העיקר כי מלכות היא סופו של ז״א, הוא כלל ההארה המוציאה העה״ז, אבל בעה״ז יש החומריות ויש ההארה הנרכבת בו והיינו הדעה והשכל וכל שאר עניני הנשמה, וע״כ נבחין בז״א הו״ק והם שרשי החומר והג״ר שהם המוחין הבאים לו מאו״א והם הם ההארה הנרכבת בחומר, כי או״א שהם המין הב׳ של ההארה שהוא המרכיב ההארה בחומר, הם מרכיבים בז"א ענין מה מהם שהוא הוא ההארה הזאת הנרכבת בחומר, ושיעור המוחין בהיותם מוחין דקטנות או דגדלות או דעליות הוא שיעור ההארה הנרכבת בחומר, וכאן הוא שיעור יקר הבריות ומעלתם, כי הו"ק הם שרשי חמריותם, אך היקר הנכלל בהם בג"ר הוא נשרש, ונמצא לפי ענין ההשתלשלות שההארות מתאצלות זו מזו בדרך סבה ומסובב הנה או"א הם המולידם את הז"א, דהיינו הו״ק שלו ואע״פ שענינו מתחלף מענינם כי הוא שרש החומריות אעפ״כ הם מולידים אותו לפי מה שהוא, רק מטעם התאצל ההארות אלה מאלה, אך מלבד זה הנה הם נותנים בו מה שנותנים מצד עצמם מענינם ממש והוא הג"ר שזכרתי, ולולי זה לא היה העולם אלא חמרי לבד בלא שום רוחניות והארה כלל, ונמצא ענין זה מתחבר עם ענין המדות שזכרנו, כי הנה במדת המשפט תהיה ההארה שפלה וחשוכה מולידה ענינים שפלים וחומרים, והוא מה שנולד מהסתר פני שלימותו וטובו ית׳, ובמדת אהבתו ובמדת רוממותו שהוא ית"ש אינו משעבד הנהגתו למעשי התחתונים אלא משתמש מרוממותו שהוא נעלה מכל עניני התחתונים וחוץ מכל צורך להם,תהיה ההארה הארה רבה וגבוהה מולידה ענינים אלקיים וקדושים וכמ"ש, והנה ז״א קראוהו דעת באדר"ז וקראוהו בן בכור שיורש סימני אביו ואמו, והיינו שהוא ראוי לימנות בהשואה עמהם, והרי זה כבן הגדול אשר הוא בדמותו כצלמו של אביו העומד בעצה עמו בכל הענינים, ופי' זה הענין הוא, כי הנה העה״ז להיות בתיקון, הנה אע״פ שצריך שיהיה בו החומר אך צריך שההארה תשלוט כ״כ עליו עד שיהיו כל ענינו מקודשים כענין שנא׳ לע״ל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, ונמצא שבההארה שמרכיבים או״א בז״א מגבירים עליו ענינם כ״כ עד שהוא עצמו חוזר להיות שרש לעולם בהיותו קדוש ממש אלא שיש בו החומר אבל החומר עצמו מקודש, אמנם גם לדבר הזה יש הדרגה, כי כיון שתחלת ענינו של ז"א אינו מענינם של או"א, ע״כ יהיו שתי אופנים בדבר הזה, הא׳ שאו״א יורידו הארה בז״א בלא שיעלוהו להיות משתוה להם, אלא אדרבא יהיה החומר שולט אלא שגם קצת הארה תמצא בו, והב׳ שתהיה ההארה היא שולטת בז״א והחומר ימשך אחריה עד שיהיה העולם קדוש כמו שיהיה לע"ל וזה הוא שאו"א מגבירים ענינם על ענינו של ז"א ואז נקרא שהוא נוטל סימנין דאביו ואמו, שהרי הוא מגביר בו הארתם על חומריותו והוא משתוה להם, והנה בהיות הכונה להגביר ההארה עד שישתוה הז״א לאו"א, הנה או"א הם בעצמם יתנו לו המוחין וזה הארה רבה ושלימה, אך אם הכונה להניח ז״א בבחינתו השפלה אלא שתתרכב בו ההארה, אז לא יתנו הם בעצמם המוחין, אלא הארה קצת מהם דהיינו מדרגה שפלה שבהם מלכות שלהם היא תעשה פועלת בענין זה והיינו יסו"ת והיא תתן לו המוחין והוא לא ישתוה לאו"א אלא אדרבא או"א ישוו הארתם לו וז"ס בינה שהוא בן יה ותבונה בן ובת כמ"ש באד"ז כי בינה היא בבחי׳ העלאת ז״א להשתוות לאו"א ותבונה להפך וזהו גדלות א׳ וגדלות ב׳, וע״כ בהיות הנהגת העולם לפי הגדלות הא׳ תהיה הארה בעולם אך לא רבה שתקדש כל הבריות ובהיות ההנהגה לפי הגדלות הב׳ תהיה ההארה רבה שתקדש כל הבריות, והנה ב׳ האלפים תוהו הם הם הנהגת הקטנות שאין בעולם אפי׳ תורה והיו בני האדם משתקעים בחומריות ממש כענין אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם, ולכן בגלות מצרים נא׳ וימררו את חייהם וכו׳ בחומר וכו׳ וכמ"ש זה הענין בזוהר ותי׳, כי האבות התחילו לתקן לשעתם ולא נשלם הענין כ״א במ״ת וכמבואר במקומו, אמנם הגלות הזה, הנה הוא הנהגת היניקה שז״א הוא ו״ק לבד כידוע, חוץ משעות התפלה, שהרי תורה יש וזה נמשך מחג״ת המתגלים ביניקה והרוח שהם ממש מדרגות התורה שבת״ת כידוע, אבל אין רה״ק ונבואה אין אותות ומופתים, אך זמן בה״מ שהיה, היה הנהגת הגדלות שהיו שם אותות ומופתים ונבואה והם כלם ענינים הבאים ממוחי או״א שבז״א וכללא הוא כל מה שלמעלה מן הטבע בא ממה שהוא למעלה מן הו״ק, אמנם הנה לא נתקדש העולם, ולא היתה הנבואה כ״א ליחידים והכרת האדון ב״ה לא היתה אלא מכח האותות והמופתים, אך ימות המשיח הם הנהגת הגדלות הב׳ ואז נא׳ קדוש יאמר לו כמ״ש שההארה רבה על החומר עד שהחומר עצמו מתקדש והנבואה פשוטה על כל ישראל כמ״ש אשפוך רוחי על כל בשר, ואז תהיה החכמה מוטבעת בבני אדם בחוקם כמו שהיא במלאכים ולכן לא ילמדו עוד איש וכו׳, ואמנם עד הגדלות ב׳ אינו נקרא עדיין עליה אלא השלמת המציאות כי העיבור הוא תחלת הבנין היניקה השלמתו שיש דברים שאינם נשלמים אלא ביניקה, והגדלות הוא הגדלת כל האיברים הבנוים שיהיה בהם כל הכחות הראוי בהם, ועד הגדלות הב׳ אין נמצא עדיין בספירות כל מה שראוי להיות בהם, כי כיון שז"א צריך שיהיה בעל מוחין, אין ענינו נשלם עד שישלטו המוחין לגמרי וכמ"ש אך מן הגדלות ב׳ והלאה הם עליות ממש, שמשתנית מדרגתו של ז״א לעילוי, וכן ימצאו עילויים אחר עילויים למדרגות בני האדם מימות המשיח והלאה ואמנם ענין המוחין ישנם בכל פרצוף, ובכל פרצוף הם הם כח הפרצוף ההוא, ושיעורם שיעור כחו של הפרצוף, אך בז"א מתפרטים הדברים יותר, כי בו הוא פרטיות ענין התרכב הג"ר על הו"ק וכמ"ש, אמנם בכל מקום, המוחין הם הלבוש לקו א"ס ב"ה דלא אשתני בכל אתר והם מה שמקבלים המדות בהבדל זו מזו מן הקו אע״פ שהוא שוה לפי מה שחקק האדון ב״ה שיקבלו מדות הש"ו לפי מ״ש, תנועתם מן הקו, ונמצא שעכ״פ אפי׳ תנועת המדות עצמם באה מן הקו, וסוף תועלת זה הדבר הוא שהקו יחזיר הרשימו אליו להיות ההנהגה בהשואת היחוד, והנה עיקר ההנהגה במוחין היא בדעת וע״כ אורותיו מתגלים משא״כ חו״ב, כי חו״ב הם הם הדרכים שבהם מקבלים המדות מן הקו, והדעת הוא הנקבע להנהגה בהם לפי קבלתם זאת, והמוחין הם הם המשתנים בפרצופים לפי מ״ש, ולפי הזמנים, כי בהם תלוי כח הפרצוף עצמו והנהגתו, אך בז״א מתפרטים הדברים יותר, כמ״ש כי שם הוא הענין ממש של ג״ר והו״ק כמ״ש.