תוכן

שבת י"ג טבת תרצ"ט
הנה בני העולם הולכים על שתי רגלים, הנק' תענוג - ויסורים. שלמקום התענוג רודפים תמיד, וממקום היסורים בורחים תמיד.
לכן בזמן שהאדם זוכה לטעום טעם בתורה ומצוות, כמ"ש "טעמו וראו כי טוב ה'", אז הוא רודף אחר עבדות ה', ומזה נמשך שזוכה להגות בתורה ומצוות תמיד, כמ"ש: "ובתורתו יהגה יומם ולילה". והלא איך שהאדם יוכל לצמצם את מוחו לדבר אחד? אלא שענין אהבה ותענוג קושר תמיד את מחשבות של האדם שיהא ראשו וגופו דבוק באהבה ותענוג, כמו שרואים באהבה גשמית. וזהו דוקא בזמן שהאדם כבר זכה לבחינת התפשטות הדעת, המולידה אהבה. ובחינה זו נקראת בחינת תוך הדעת.
ותמיד צריך האדם לעבוד בבחינת למעלה מהדעת, כי זה נק' בחי' אמונה והשפעה, משא"כ תוך הדעת, שאז כל האברים מסכימים לעבודתו, משום שהם מקבלים ג"כ אהבה ותענוג, לכן נק' זה תוך הדעת. ובזמן כזה האדם הוא במצב קשה, כי לפגום בבחינה זו אסור, כי היא הארה אלוקית, כי זהו שפע ממרום. אלא הוא צריך לתקן את שתיהן: היינו בחי' אמונה, ובחי' הדעת.
ואז הוא צריך לסדר כך, שכל מה שהשיג עכשיו, היינו התורה שהשיג עכשיו והשפע שיש לו עכשיו מאין זה? וכל זה הוא רק מטעם שהיתה לו הכנה מקודם על ידי מה שקבל עליו את הלמעלה מהדעת, ז"א שעל ידי שעסק בדבקות, והדביק את עצמו בשורש, על ידי זה זכה לבחינת דעת. ז"א שהדעת שהשיג [עכשיו מעידה עליו שהקבלה שהיתה לו מקודם] בבחינת אמונה היתה קבלה אמיתית.
נמצא מזה, שמחשיב בעיקר את הלמעלה מהדעת - וכמו כן מחשיב את הדעת שזכה עכשיו לגילוי שמותיו להמשכת שפע. לכן צריך עכשיו להתחזק יותר ע"י הדעת ולקבל עליו בחי' למעלה מהדעת היותר גדולה, והיינו משום שעיקר דבקות בשורש היא רק ע"י האמונה, וזו כל עיקר מטרתו. וזו נק': קבלה, היינו הדעת שהמשיך, על מנת להשפיע, שעל ידי זה יוכל לקבל עליו בחי' אמונה למעלה מהדעת בשיעור היותר גדול בכמות ובאיכות.