תוכן

שמעתי מאאמו"ר זצ"ל ג' שבט תש"א
הנה הכתוב אומר [שמות א' י"א]: "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתום ואת רעמסס". ויל"ה: הלא פתום ורעמסס משמע שהן ערים יפות, וערי מסכנות משמע שהן עניות ודלות, וגם מלשון סכנה.
וכן יל"ה במה ששאל אברהם אבינו ע"ה (פ' לך לך, בראשית ט"ו ח') "ויאמר: וכו' במה אדע כי אירשנה?", ומה השיב לו הקב"ה? [שם י"ג] "ויאמר לאברם: ידֹע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכו'". לפי הפשט קשה להבין, היות שהשאלה היתה שהוא היה רוצה בטחונות על הירושה, ולא נראה שום בטחונות בתשובה שהקב"ה השיב לו כי זרעך יהיו בגלות, ומשמע שזו היתה תשובה מספקת עבורו. כי אנו רואים כי אברהם כשהיה לו ויכוח עם הקב"ה בענין אנשי סדום, היה זה ויכוח ארוך עם הקב"ה, וכל פעם אמר "אולי". וכאן כשהקב"ה אמר שזרעך יהיו בגלות, כבר קיבל זאת בתור תשובה מספקת, ולא היה לו שום ויכוח לומר "אולי", אלא שקבל זאת בתור בטחון על ירושת הארץ.
ולפי זה יש להבין את התשובה הזו, וכן יש להבין מה שפירש הזה"ק על הכתוב "ופרעה הקריב" [שמות י"ד י'], ומפרש שהוא הקריב אותם לתשובה, היתכן שפרעה הרשע ירצה לקרבם לתשובה?
ולהבין כל זה יש להבין את מאמר רז"ל (סוכה נב ע"א) וז"ל: כדריש רבי יהודה: לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים, צדיקים בוכין ואומרים: האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים: האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה וכו'?
והמאמר הזה כולו מוקשה: א) אם כבר שחט את היצר הרע, מאיפה יש עוד רשעים? ב) צדיקים למה בוכים, אדרבה הם היו צריכים לשמוח? ג) איך יכולות להיות שני דעות במציאות, בזמן ששניהם כבר הגיעו למצב של אמת? שהמאמר הזה המדובר הוא בעתיד לבוא, שאז בטח המצב של אמת, ואיך יכול להיות שינוי במציאות במרחק כזה בין חוט השערה להר גבוה?
ופירש זה עם מה שאמרו רז"ל (שם): אמר רבי יוסי: יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (של עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר (ישעיה ה'): "הוי מושכי העוון בחבלי שוא, וכעבות העגלה חטאה".
אנו צריכים לדעת כלל גדול, שהעבודה שלנו שניתנה לנו שתהיה על בסיס אמונה למעלה מהדעת, אין זה מטעם שאין אנו ראויים למדרגה גדולה, ומשום זה ניתן לנו שנקבל הכל בכלי של האמונה, וזה נדמה לנו לבחי' שיפלות ופחיתות ערך, והאדם מצפה מתי יוכל לפטור את עצמו מהעול הזה, שנקרא אמונה למעלה מהדעת.
אלא היא מדרגה גדולה וחשובה מאד, שאין סוף ותכלית לרוממותה, ומה שנראה בעינינו לבחינת שיפלות, הוא מסיבת הרצון לקבל שבנו. וברצון לקבל יש להבחין בו בחי' ראש וגוף, שהראש נק' ידיעה והגוף נק' קבלה. ומשום זה כל מה שהוא נגד הידיעה נבחן אצלנו לבחי' שיפלות ומעשה בהמה.
ובהנ"ל יש לפרש מה שאברהם אבינו ע"ה שאל להקב"ה "במה אדע כי אירשנה"? כי איך תהיה מציאות שיוכלו לקבל עליהם עול האמונה, היות שזהו כנגד הדעת, ומי יכול ללכת נגד הדעת? אם כן איך תהיה מציאות שיזכו לאור האמונה, היות שכל השלימות תלויה רק בזה?
וע"ז השיב לו הקב"ה: "ידוע תדע" וכו', שהם יהיו בגלות. שפירושו, שהוא הכין קליפה, שהיא היצר הרע אדם בליעל, שהוא פרעה מלך מצרים, שאותיות פרעה הם אותיות עורף. כמ"ש האר"י ז"ל (שער הכוונות לפסח עמ' קל"ח ד"ה ולהיות) שפרעה הוא בחי' עורף מצר-ים, ומצרים הוא מצרים, שהיה מוצץ את השפע שיורד לתחתונים עם השאלה שלו, שהוא בא ושואל, "מי ה' אשר אשמע בקולו" [שמות ה' ב']. ותיכף עם השאלה הזאת, כבר נמצאים ברשות הקליפות, כמ"ש הרמב"ם (הלכות עכו"ם פרק ב' ה"ב) על מש"כ [ויקרא י"ט ד'] "אל תפנו אל האלילים". כי עם הפניה לבד (היינו עם השאלה לבד), כבר עוברים על הלאו דלא תפנו.
והיות שהסטרא אחרא רוצה לינק שפע מהקדושה, ומה היא עושה אז שתוכל לינק שפע מהקדושה? וזה שאומר לנו הכתוב "ופרעה הקריב", ומפרש הזה"ק שהקריב אותם לתשובה [זוהר בשלח אות ס"ה-ס"ז]. ושאל כנ"ל: איך שייך לומר שפרעה קרב אותם לתשובה, הלא הדרך של הקליפות היא לרחק את האדם מהקב"ה?
וזה יש להבין ע"ד מה שכתוב בזוהר (הקדמת ספר הזוהר עמ' מ"א אות כ"ז ובסולם) וז"ל: אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה. ובסולם: כי הפשע הזה להיותו בטמירו, נמצא כח הנחש דמחי לבני עלמא והביא מות לעולם, עודו בכל תוקפו, וא"א להעביר אותו. בדומה לנחש הנושך לאדם ותיכף מכניס ראשו לגופו, שאז א"א להרגו. ועוד מאמר יש בזהר, שהנחש כפף לרישא ומחי בזנביה [זהר במדבר אות נ'], היינו שלפעמים הוא נותן לאדם שיקבל עליו את עול האמונה שהוא בחי' למעלה מהדעת, שזה הוא ענין כפיף לרישא, אבל מחי בזנביה, בזנביה אפשר לפרש בסופו, שמה שכפף לרישא היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל. ז"א מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה, היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו, כי הקליפה יודעת שאין מקום לקבל שפע אלא ע"י הקדושה.
וזה פירוש ש"פרעה הקריב", שדרשו שהקריב את ישראל לתשובה, וזה היה בכוונה תחילה, כדי שאח"כ יקח מהם הכל לרשותו. וזה שכתב האר"י ז"ל, שפרעה שהיה יונק כל השפע שהיה יורד לתחתונים, היה יונק מבחינת עורף ומצר הגרון, שהוא בחי' רישא דגופא, שהיה לוקח הכל בכלי קבלה שלו.
וזה פירוש "ויבן ערי מסכנות" [שמות א' י"א] היינו שזה היה לישראל, ז"א שכל כמה שהיו עובדים בזמן הגלות, הכל לקח פרעה לרשותו, וממילא היו עם ישראל עניים, שמסכנא נקרא בחי' עני. ועוד יש לפרש "מסכנות" מלשון סכנה, שהם היו בסכנה גדולה שמא ישארו במצב זה כל ימי חייהם. אבל לפרעה היתה עבודתם של ישראל פיתום ורעמסס, היינו ערים יפות מאד מאד.
לפי"ז יהיה הפירוש "ויבן ערי מסכנות" לישראל, ו"לפרעה את פיתום ואת רעמסס", היות שכל מה שעבדו ישראל נפל לקליפות, ולא ראו שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחי' השפעה, אז כן ראו פריה ורביה, וברגע שנפלו לבחי' ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת שהעבדות צריכה להיות בבחי' אמונה למעלה מהדעת ובבחי' השפעה. אבל ראו שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה, לכן כתוב [שמות ב' כ"ג] "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" כי פחדו שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", וזכו לצאת מגלות מצרים.
נמצא, מטרם שראו את המצב שבו הם נמצאים ברשות הקליפות, וכאב להם ופחדו שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך שה' יעזור להם בענין כלי הקבלה, אם לא מרגישים את ההיזק והחסרון שיש בזה, שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'. כי אחרת אדם מחשיב יותר את העבודה בבחי' ידיעה וקבלה, משא"כ בחי' אמונה נחשבת לבחי' שיפלות, ובוחרים יותר בידיעה וקבלה, כי כך מחייב השכל החיצון של האדם.
ולכן הוכנה להם הגלות, שירגישו שאין להם שום התקדמות בהתקרבות לה', שכל עבודתם שקעה בתוך קליפת מצרים, ואז ראו שאין להם שום ברירה אלא הם מוכרחים לקבל על עצמם עבודה של שיפלות, שהיא בחי' אמונה למעלה מהדעת, ולהשתוקק לבחי' השפעה, אחרת הם מרגישים שהם נמצאים ברשות הסטרא אחרא.
נמצא שהאמונה שקיבלו עליהם היתה מטעם שראו שאחרת אין להם שום עצה, ומשום זה הסכימו לעבודה של שיפלות. וזו נקראת עבודה התלויה בדבר, מסיבה שלא יפלו לתוך רשת הקליפות לכן לקחו עליהם עבודה זו. אבל אם בטל הדבר, בטלה האהבה לעבודה זו. ז"א אם בטל היצר הרע, שכבר אין מי שיביא להם מחשבות דתפנו אל האלילים, בטלה האהבה של עבודת השיפלות.
ובזה נבין מה שארז"ל: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה". ידוע שיש בחי' אונס, שוגג, מזיד. הרצון לקבל המוטבע באדם הוא בחי' אונס, מטעם שאין זה בידו לבטלו, וממילא לא נחשב זה לחטא, אלא זה נחשב לעוון, כמ"ש: "הוי מושכי העוון בחבלי השוא", א"כ א"א לדחותו או לשנוא אותו, מטעם שאין הוא מרגיש שזה יהיה חטא. אבל מזה יוצא אח"כ "כעבותות העגלה חטאה". ומהרצון לקבל הזה נבראת אח"כ קליפה שיש לה מרכבה שלימה בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים", ומשם נמשך היצר הרע, (היינו הכל מהחוט השערה הנ"ל). וכיון שכבר נתגלה שזהו חטא, אז כבר יודעים לשמור את עצמם מחוט השערה הזה, ואז מבינים שאין עצה אחרת אם רוצים להכנס לקדושה, אלא לקבל עבודה של שיפלות, היינו אמונה והשפעה, אחרת הם רואים שנמצאים תחת שליטת קליפת פרעה מלך מצרים.
נמצא שתועלת הגלות היתה שירגישו שהרצון לקבל הוא חטא. וזוהי סיבה שיחליטו שאין עצה אחרת אלא להשתדל להגיע לכלי השפעה. וזה ענין שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה על השאלה שהוא ביקש בטחונות על ירושת הארץ: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' וענו אותם" כי ע"י הגלות הם יבואו לידי גילוי שחוט השערה הוא חטא, ואז יבואו לידי קבלת עבודה אמיתית כדי להרחיק את עצמם מן החטא.
וזה שאמר רבי יהודה: לעתיד שיהיה בלע המות לנצח, דהיינו שהקב"ה ישחוט ליצר הרע, וממילא לא ישאר ממנו אלא חוט השערה, שזה לא מורגש לחטא כלל (דחוט השערה הוא דבר שלא יכולים לראות בעין), ומ"מ נשארים עוד רשעים וצדיקים. ואז כולם רוצים להדבק בו ית'. והרשעים שעוד לא תיקנו את חוט השערה שלהם מזמן שהיצר הרע היה קיים, שאז היתה יכולת להרגיש שזהו חטא, משא"כ עכשיו שאין יצר הרע ולא נשאר אלא בבחי' חוט השערה, אזי אין להם סיבה שיצטרכו להפוך את כלי הקבלה לכלי השפעה, כנ"ל שחוט השערה לא מרגישים. אבל מ"מ להדבק בו ית' לא יכולים, כיון שיש שינוי צורה, ו"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד" [סוטה ה' ע"א].
והתיקון שלהם הוא שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים [ר"ה י"ז ע"א]. והכוונה היא היות שהיצר הרע נתבטל, נמצא שאין לצדיקים סיבה שיצטרכו ללכת בבחי' אמונה למעלה מהדעת, א"כ כיון שאין להם סיבה, אז מי מכריח אותם? לכן כשהם רואים שהרשעים נשארו עם חוט השערה, ולא תיקנו את חוט השערה בזמן שהיה יצר הרע, שאז ראוי היה שיוכלו לתקן, מטעם שאז היה מגולה הרצון לקבל לחטא. משא"כ עכשיו לא ניכר לחטא, אלא לחוט השערה, לכן אם אין סיבה, אין עכשיו מקום לתקן. אבל יחד עם זה אין מקום לדביקות, כי השינוי צורה נשאר. וכל התיקון שלהם הוא בזה שהצדיקים הולכים עליהם, היינו כשרואים שעכשיו כבר אין פחד מפני רשת הקליפות, שכבר נשחט היצר הרע, א"כ מדוע עכשיו הם צריכים לעבוד בבחי' אמונה למעלה מהדעת? אבל כשהם רואים שאין הרשעים יכולים עכשיו להגיע לדביקות, מטעם שאין להם עכשיו סיבה, היינו יצר הרע שיהיה ניכר להם לחטא, ויחד עם זה הם נשארו בחוץ, שסוף כל סוף נשאר שינוי צורה. לכן כשהצדיקים רואים את זה, אז הם מבינים מה טוב היה להם שהיתה להם סיבה לעבוד בבחי' השפעה. שהיה נדמה להם שעסקו בבחי' השפעה רק מטעם היצר הרע, אבל הם רואים שענין החטא שראו אז היה לטובתם, היינו שבאמת עבודה זו היא העיקר, ולא מטעם פחד שיפלו לרשות הקליפות עושים עבודה זו. וראיה לזה הם רואים אצל הרשעים שלא תיקנו את חוט השערה, ועכשיו אין להם סיבה, ונשארו בחוץ, שלא יכולים לבוא עכשיו לדביקות בה'. נמצא שהצדיקים מקבלים כח ללכת מחיל לחיל ע"י הרשעים. וזהו שהרשעים נעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שהצדיקים הולכים על הבחינות שנשארו בבחי' רשעים, א"כ אגלאי מילתא למפרע שדווקא עבודה זו היא חשובה, ולא מטעם הכרח כמו שנדמה להם מקודם בזמן שהיה להם היצר הרע, עכשיו הם רואים, אפילו בלי יצר הרע כדאי לעבוד בבחי' השפעה ואמונה.
וענין "הללו בוכין והללו בוכין". כידוע כי בכיה היא בחי' קטנות שהיא בחי' ו"ק. ויש חילוק בין ג"ר לו"ק, שמוחין דו"ק מאירים מבחי' העבר, היינו שהם לוקחים חיות ואור ממה שעבר עליהם. משא"כ מוחין דג"ר מאירים בהווה, ע"י שהוא מיחד את הזווג. וזה הפירוש שהצדיקים בוכים ואומרים: איך יכולנו לכבוש הר גבוה? שעכשיו הם רואים מה שהיה לפני שחיטת היצר הרע, שהיתה שליטתו גדולה מאד, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים", והיו להם רחמים גדולים מצד השי"ת, שנתן להם כח לנצח את מלחמת היצר, ויש להם עכשיו ששון ושמחה מהנס שהיה להם אז, היינו מזמן העבר, וזה נקרא מוחין דקטנות.
והרשעים בוכים, כיון שעכשיו אין להם שום עצה להדבק בו ית', אעפ"י שעכשיו הם רואים שאין זה אלא חוט השערה, אבל היות שאין עכשיו יצר הרע, אין להם סיבה שיוכלו להפוך את כלי הקבלה להשפעה, רק רואים שהם בחוץ, לכן הם בוכים.
אבל התיקון שלהם הוא בזה שנעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, היינו כנ"ל, שעי"ז שהצדיקים רואים אעפ"י שאין עכשיו יצר הרע, ומ"מ אין הרשעים יכולים לזכות לדביקות, אז הם אומרים על מה שהיו חושבים שרק מטעם סיבה של היצר הרע צריכים ללכת בדרכי השפעה, אלא שזהו הכלי האמיתי. ז"א אפילו שלא היה יצר הרע ג"כ דרך זו היא אמת, שדרך האמונה היא דרך נפלאה. ובזה נבין למה נשארים רשעים אחר שחיטת היצר הרע, זהו כדי שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שאם לא היו נשארים רשעים, אז לא היה מי שיגלה את הענין הגדול הזה שדרך האמונה היא לא מטעם אהבה התלויה בדבר, [היינו מטעם היצר הרע, אלא מטעם אהבה שאינה תלויה בדבר, היות שעכשו כבר אין יצר הרע, ומ"מ רק בדרך האמונה יכולים לזכות לדביקות ה'.]
ושמעתי פעם אחרת: הנה מה שאנחנו צריכים דוקא לאמונה, הוא מסיבת הגאות שיש בנו, שאז קשה לנו לקבל האמונה. ז"א, אעפ"י שהאמונה היא בחי' גבוהה ומדרגה נפלאה, שאין התחתון יכול להשיג ולהבין את יקר ערכה ותכלית רוממותה. הוא רק מסיבת הגאות שבנו, דהיינו הרצון לקבל, נדמה לעינינו שהוא בחי' שיפלות ומעשה בהמה. אשר לסיבה זו הוכן לנו אדם בליעל וסיעתו להחטיאנו. ואנחנו רואים, שבזמן שאנו לא רוצים לקבל את האמונה אנחנו נופלים ממצבינו. ובכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עצה אחרת אלא לקבוע את האמונה. וכל זה היה בכדי לקבל את האמונה. וזהו "ויבן ערי מסכנות" (לישראל) לפרעה.