תוכן

ענין עלית נשמה והתפשטות הגשמיות

עליית נשמה

תבינהו בסוד הכתוב (דברים כז, ט) 'היום הזה נהיית לעם', ודרשו ז"ל 'בכל יום יהיה בעיניך כאילו היום באת בברית' (ע"ש ברש"י (נצבים) [כי תבא]). והענין, כי הנצחיות המופיעה בזמן בזה אחר זה, היא מאירה בשעת הארתה ברגע הראשונה, בכל העתיד להופיע בזה אחר זה בזמן. כי אם שהיה צריך למשל ב' רגעים, שוב אינה נצחיות, אלא ודאי שדי לו דקה היותר קטנה מהזמן להופיע שם בכל השלימות הנמצא בהמאור ההוא. נמצא כל אור עליון, בתחילת הופעתו שם נמצא כל שלימותו, ושמה נמצאו בהכרח הכלי קבלה גם כן מוכנים לקבל כל אותה הכללות, שזה סוד אור פנימי, אור מקיף, כלי פנימי, כלי מקיף. ולפיכך, כל מצוה ומצוה אי אפשר לקיימה בכל שלימותה, זולת בעת נתינתה משמים, שהמקבל המוכן בזמן ההוא לקבלה, הוא המקיימה בשלימות, מפני שהכלי קבלה שלו המה בשלימות.

וזה סוד עליית נשמה, דהיינו שעולים ונכללים באותו המקור ובאותו המקבל שקיבל להמצוה ממקורה בעת הופעתה בהעולמות, ועל כן גם העולה לשם זוכה ומשיג כלי הקבלה השלימים האלו, ועל כן מקבל גם כן לאור העליון השלם, והבן ודו"ק.

התפשטות הגשמיות

עי' עליית נשמה, שאי אפשר לקיים שום דבר ושום מצוה בתכלית השלימות, זולת עם סוד עליית נשמה להמקור להתדבק ולהכלל באותו צדיק המקבלה לאותה המצוה ולאותו המאור, אשר כלי הקבלה של אותו צדיק מותאמים בהחלט לקבלה עם כל נצחיותה וטהרה, כי אז גם העולה עצמו, על ידי עלייתו נכללו כלי הקבלה שלו באותם כלי הקבלה השלימים של אותו צדיק. אכן כל זה יתכן אם כלי הקבלה של העולה הם ריקנים לגמרי מכל אור ומכל בחינה שיהיה, אזי יתכן ואפשר שיתכללו ויתאחדו ממש עם הכלי קבלה של הצדיק, משא"כ אם יש איזה בחינה משהו בתוך הכלי קבלה של העולה, אז אי אפשר להם להתכלל עם כליו של הצדיק.

ועל כן בטרם כל עליית נשמה מוכרח העולה לנקות ולטהר את כלי הקבלה שלו מכל מיני אורות שקיבל פעם לתוכם, וזהו שנקרא התפשטות הגשמיות. כלומר, כל בחינות הארות שכבר באו לו לכלל קבלה נקראות בשם גשמיות, מחמת שכבר באו להשגה וקבלה של הגוף והגשם, ורק אז מוכן לסוד העליה, לא זולת.

טעם ב' להתפשטות הגשמיות: כי כל עליה היא לסוד הכתר הן קטנה והן גדולה, אלא הקטנה למשל היא לכתר דעשיה, והגדולה היא לכתר דיצירה או עוד למעלה לכתר דבריאה וכו'. ונודע אשר ספירת הכתר אין שם הכר כלי, ולפיכך צריך העולה להיות מופשט מכל מיני השגות שהשיג פעם, כדי שלא ידבק בו שמץ כלי אשר יחצץ ויפריע לעליתו במקום שאין שם עדיין הכר כלי, והבן היטב.

וכאן צריך להבין הענין, אשר כשיצא הכתר, יצאו כל הכתרים עד סוף העשיה, ואפילו כתר מלכות דעשיה, וע"כ טבעיהם שוים לגמרי, כי יצאו כמו למשל בדפוס אחד, וכל ההפרש הוא בהמרחק לבד, דהיינו מכח המסכים המרובים הממעטים את קבלת האור, כי כל מלכות דעליון נעשה כתר להתחתון, והבן זה. ומזה תבין, אשר כל ענין עליה גדולה נמשכת בעיקר לפי כח התפשטות הגשמיות שבהעולה, שאם כח לו להתפשט יותר מכל שמץ גשמי, אז תהיה עליתו לעולם יותר גבוה. וזכור אמנם, אשר כל דבר המושג נקרא כאן גשמי, להיותו פעם לבוש בכלי קבלה.