תוכן

הנה בפתיחה לחכמת הקבלה מבואר, שאם האדם היה נמשך רק ממלכות, שהיא הרצון לקבל אך לעצמו, אז לא היה לו שום מציאות לאדם, שיוכל לעשות איזה מעשה להשפיע. ורק על ידי העירוב של מלכות בבינה, אז יש במלכות גם כן ניצוצי השפעה. ומזה יהיה יכולת לאדם לעשות מעשים להשפיע. ודבר זה גרם גם כן שיהיה צמצום ב'.
ולהבין את זה על דרך העבודה, יש לפרש, הלא אנו רואים, שיש מרחק גדול בין קבלה להשפעה. ובחינה, המחברת את שתיהן, היא השפעה על מנת לקבל, שגם בבינה נתערבה בחינת קבלה. שבינה, הנק' רצון להשפיע, יש שם עירוב של קבלה.
לפי זה יוצא, שגם בזמן שהאדם עושה מעשה להשפיע, מעורב שם רצון לקבל. לכן גם אז אסור להמשיך שפע, משום שהוא יפגום בה עם הרצון לקבל, אשר יש בו.
אבל יחד עם זה הגוף כבר מסכים לעבודה, כי יש שם עירוב לטובת הגוף, כי בזמן שאין האדם רוצה לעבוד רק בעל מנת להשפיע, אז בא הגוף ושואל, מה העבודה הזאת, היינו מה אני ארוויח מזה? ויש לפעמים, שהאדם יכול לעבוד רק להשפיע היינו לטובת הכלל, כי בזמן שמרגיש את הצער של הציבור, יש כוחות בגוף, שיכול לבטל את פרטיותו עצמו לטובת הכלל.
אבל זה דווקא בזמן, שהוא בטוח שעל ידי שהוא יבטל את עצמותו, ינצל הכלל. שזה נק' ברי וברי, אזי הפרט בטל לגבי הכלל. (כי יש טבע, שהקטן יכול להתבטל בפני גדול). אבל בזמן שהצלת הכלל היא בספק, אז אין לו כח להתבטלות, משום שאין ספק מוציא מידי ודאי, כי מסירת נפשו היא ודאית והצלת הכלל היא בספק!
וכמו כן, אם אין האדם רואה, שעל ידי העסק בתורה ומצוות במסירות נפש, יהיה לו הנאה לטובת הגוף, ומתחיל לעבוד, שיהיה מזה לטובת ה', אזי זה ספק בעיניו, מי יודע אם הקב"ה ייהנה מעבודתו?
אם כן זה ספק אצלו, ואין ספק מוציא מידי ודאי, כי לאמונה הוא נצרך, שיאמין שיש נחת רוח למעלה מעבודתו. והיות שכוחו כאילו אינו נמצאים בגוף, לכן מטרם שהאדם זוכה לאמונה, הוא מוכרח לעבוד בשלא לשמה. וזה בא לו לאדם על ידי העירוב המלכות בבינה כנ"ל.
ואין באפשרות שהאדם יוכל לעבוד לשמה, אלא רק מתי שיהיה לו אמונה. לכן אם האדם רוצה לעבוד עבודה לשמה, הוא צריך לרכז את כל כוחותיו רק על נקודה זו, היינו שיתפלל לה', שישלח לו את אור האמונה, ורק יזכה לעסוק בתורה ומצוות לשמה.