תוכן

א' תצוה תש"ג
ענין מצוה הבאה בעבירה (ברכות מז:) היינו, באם שהאדם מקבל את העבדות עמ"נ להשיג תמורה, אזי קבלת העבדות נקראת בשם מצוה. והתמורה נקראת עבירה. מטעם שהיא בחי' קבלה. וכיון שכל היסוד שהביא לעבדות היתה התמורה, לכן נקראת "הבאה", ז"א שהקבלה הביאה אותו לידי המצוה. נמצא שהיא מצוה הבאה בעבירה.
והעצה לזה היא, שיעבוד תמיד בבחי' "יתי ולא איחמיניה" [סנהדרין צ"ח ע"ב], רק הוא שיתרבה כבוד שמים בעולם, הנק' לאוקמא שכינתא מעפרא.
וענין לאוקמא שכינתא הוא, שהשכינה הקדושה נקראת כללות הנשמות, שהיא המקבלת השפע מהבורא ית', ומשפעת לנשמות. והמשפיע והמעביר השפע לנשמות נק' יחוד קוב"ה ושכינתא, שאז יש לה שפע בשביל התחתון. משא"כ כשאין יחוד, אין בה שפע בשביל התחתונים.
וביתר ביאור, כיון שרצה הקב"ה להנות לנבראיו, א"כ כמו שחשב על השפעת השפע, כמו"כ חשב על קבלת השפע, ושניהם היו בכח. שאח"כ כשתבואנה נשמות הן תקבלנה שפע בפועל. והמקבלת השפע בבחי' כח, נק' בחי' שכינה הקדושה. כיון שמחשבתו ית' היא מציאות שלימה, לכן התחתון כשהוא מקבל, הוא מקבל מבחי' שכנגדו בהעליון, היינו מבחינתו שהוא בכח מקבל עכשיו בפועל, לכן השכינה הק' נקראת מקבלת בכח, והנשמה היא המקבלת בפועל.
לפי"ז כשהבחי' המקבלת בכח באה לבחי' מקבלת בפועל, אזי נק' זה לאוקמא שכינתא מעפרא. שענין עפר היינו הקליפות ששם שהן המעכבות השפע שלא יוכל לבוא בפועל, מטעם שהצמצום מעכב השפע כל כך שיכול לבוא לידי פרודא. ובזמן שעושים הכל להשפעה ולא לקבל, נק' זה בשם "לאוקמא שכינתא מעפרא", היינו שנותן בה כח, שבחינתה תוכל לבוא לידי התגלות למטה, היינו שבחינתה תבוא לידי פועל, ויתגלה הטוב בעולם. וכיון שהוא מוכרח לעבוד בבחי' השפעה, וכיון שכשתבוא הבחי' כח לפועל, אזי הוא יקבל השפע העליון, ובזמן שהוא יקבל את השפע, הוא יבוא לבחי' מקבל, וכיון שהוא יהיה מקבל, אזי אין אור עליון מתפשט למטה מטעם צמצום, לכן הוא מוכרח לעבוד בבחי' "יתי ולא איחמיניה", היינו שהשפע יתפשט למטה, שע"י כן מתגלית הבחי' כח לבחי' פועל, אבל לא שיתפשט השפע אליו, אלא להדור שלו, ז"א להכלל כולו, והוא לא יקבל השפע לעצמו, ואזי הוא נקי מהתמורה, ואזי הוא בעצמו יקבל השפע מטעם שאינו בא לידי פרודא. ואם הוא לא ימשיך השפע, איך יוכל לבוא לבחי' פועל? לכן באופן כזה הוא בא לידי שלימות, שיש שני דברים: א)שהוא אינו משמש עם הרצון לקבל, ושנית, שהוא ממשיך שפע למטה.