תוכן

מצה הוא ענין מצה ומריבה, כמו "בהצתם על ה'". הדין הוא שכל זמן, שנתעסק בעיסה אינו מתחמץ, אפילו כל היום, דבזמן שהאדם תחת שליטת פרעה מלך מצרים, אין הוא יכול לעשות שום דבר לשם שמים.
ואז האדם עושה מצה ומריבה עם הגוף, והגוף הוא ברוגז על ה', מדוע שה' לא נתן לו כל צרכיו, היינו שיהיה לו מותר לקבל לעצמו. והאדם אינו יכול רק לעשות מעשים לשם שמים, אף על פי שלבו אינו מסכים, היינו שהכוונה שלו היא לא בסדר. והיות שעל הכוונה אין האדם בעה"ב, רק פרעה הוא בעה"ב, מכל מקום אם הוא עוסק במריבה עם הגוף, אין זה עדיין נקרא חמץ, היינו סטרא אחרא, משום שמתעסק עמו.
אבל בו בעת שמפסיק את התעסקותו עם העיסה, תיכף נתחמץ. וזה פרוש שלא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם. היינו מטעם התעסקו עמה, כ"ז עד שגאלם. ואז לא היה צריכים כבר להתעסק. ולכן נקרא לחם, משום שעדיין הוא עני, היינו שאין לו עוד בחינת הכוונה רק המעשה. וזה נקרא שלא מדעתו. ואין עני אלא בדעת.
וזה שעונין עליו דברים, היינו שהגוף מרנן אחר המעשה, שהוא רוצה לעשות לשמה.