תוכן

ענין מסירות נפש ברגע האחרון שבחייו

(שנת תרע"ט)

אמרו שברגע אחרונה שבחייו יאמר 'הריני מוסר נפשי על קדושת שמו' (עי' זהר צו אות קלט). וצריך פירוש, האיך יתן מה שאין ברשותו אז. ובאמת שיעור הדברים כמו 'שוב יום אחד לפני מיתתך' וכו', כי אדם על כורחו הולך לבית עולמו בכל יום ובכל רגע כנ"ל[1], והוא מוכרח בזה, כי בשעה שאינו אוכל - הרעב ממיתו, ובשעה שאוכל - המיסוי הנשאב ממיתו כנ"ל.

אבל כתוב בתורה (דברים ל, טו-יט) 'ראה נתתי לפניך את החיים וגו' ובחרת בחיים'. פירוש, בכל עשיה שבעולם נמצאים ב' דרכים הנ"ל, או ארוכה וקצרה או קצרה וארוכה, דהיינו, שבועת ביטוי שפתיו, אוכל או לא אוכל כנ"ל[4], ובשניהם טוב ורע כנ"ל, כי בעשיה מעורבים המה.

אבל התורה אמרה 'ובחרת בחיים' שנמצא בכל עשיה, דהיינו, אפילו אותו בחינה שמקצר ימיו וממיתו, הן בחינת הרעב והן בחינת המיסוי, יאמר שעושה אותה לירש החיים אמיתיים, בסוד 'הרוצה לחיות ימית את עצמו' (ע"פ תמיד לב, א), בסוד 'ושמחים ביסורין' (שבת פח, ב), ואוהב השי"ת בכל מאודו כמו שכתוב (ברכות נד, א) אפילו בשעה שנוטל נפשו. וזהו העיקר הנרצה שנקרא באמת חיים.

וזה סוד 'שתולים בבית ה'', דהיינו כנ"ל, 'עוד ינובון בשיבה', כי אפילו ברגע אחרונה שאין לו שום כח הוא גם כן חי בריא אולם בעבודת בוראם, ועבודתם אז במסירת נפשם לה', 'ובידו אפקיד רוחי בעת אישן' (מתוך פיוט אדון עולם). ואז 'להגיד כי ישר ה'', בסוד אדם ישר בלא חשבונות רבים, 'ה' צורי', והוא אגם מים, לכן 'ולא עולתה בו', שאין שום בחינת ריקות חלילה ובטלה לאורות עליונים, והכל על מקומו מביאים בשלום. וזה שהקב"ה גוזר הצדיק מקיים.

*

והבן, ששלמה נטל חרבו לגזור את הילד החי, היה לאחוז עיניהם דנשים, כדי להכיר בין אמו של החי לאמו של מת, וסימנך, שאמו של החי לא הניחה אותו לגזור, והסכימה אפילו לאבוד את בנה יחידה כדי להצילו ממיתה. ודבר גדול הוא, כי 'קשה כשאול קנאה' (שיר השירים ח, ו), ואהבתה האמיתית התחזקה על אש הקנאה, וזה ענין 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה' וגו' (שיר השירים ח, ז), ולכן היה ניכר מי לה' ומי התמורה.

ואולי סודו, שאותו הילד יצא מטפת זרע שנפלה על הסדין שלאחר תשמיש, ואם המת היא לילית הט' (-הטמאה) עשתה לו גוף, דהיינו על ידי מזונות שהספיקה לו, אבל אמו האמיתית הספיקה לו גם כן מזונות, כי נקרא ב' נשים זונות, ועל כן אֵם התמורה היתה מחבקת את הילד ורצתה לעושקו מאמו, אבל הרוב מגיע לשלמה המלך שהשלום שלו, וזה ביסוד חכמתו הנשגבה מכל האדם יוצא גזר דין לאמיתו לגזור את הילד לשנים, דהיינו במקום הצוואר ששם קנה וושט, ב' סימנים, וליתן גוף המת לאמו של המת וראשו לאם הילד החי, וכאן ניכר האמת, כי אֵם התמורה היא לילית היא אכזרית מאד, והסכימה על לחצות הילד לשנים, כי אין לה עסק בחיות הילד, כי כל המתים ברשותה לפי דעתה, ובאמת אם המת היתה שמחה (כי נדמה לה שכבר נעשה מעשה) כי 'גם לי גם לך לא יהיה, גזור', מחמת אש קנאתה של המריבה. אבל אמו לא זזה מחבבה את הילד, ואמרה 'תנו אותו לה והמת לא תמיתוהו', כי 'כָּל הֵיכָא דְּאִיתָא בֵּי גָזָא דְרַחְמָנָא אִיתָא', ואז ניכר האמת ופני אם התמורה חפו, כי נתגלה קלונה ושקר שלה לעין כל, ובעל כרחה הודית לחכמת שלמה.

ואולי שזה ענין 'הֶן פַּעֲמַיִם יִפְעַל אֵ-ל שָׁלֺש עִם גָבֶר' (איוב לג, כט), דהיינו שינוי מקום שינוי השם שינוי מעשה, ואינו מעשה ממש, אלא בסוד 'מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ' (איוב יד, כ), דהיינו לעיני הס"א נחשב כמעשה מחשבתה 'גם לי גם לך לא יהיה'.

ואולי שזה ענין 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש' (קידושין ל, ב), דהיינו שינוי מקום דרך תיקון, 'אם לא נצחו עדיין יקרא קריאת שמע' תיקון לשינוי השם, ו'אם לא נצחו עדיין יזכיר לו יום המיתה' (ברכות ה, א), ואמו מתעוררת וצועקת 'והמת לא תמיתוהו', ותיכף המנוול ילבש בושת וכלימה.