תוכן

א' כי תישא י"ג אדר א' תש"ח
"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'. ויאמר אליו ה', מזה בידך, ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה ויהי לנחש, וינס משה מפניו". [שמות ד' א'-ג'].
ויל"ו שאין יותר מב' מדרגות, או קדושה או ס"א, ומצב של בינתיים אין. אלא מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכים אותו לארץ. ובכדי להבין את זה, נקדים מאחז"ל: "שהשרה שכינתו על עצים ואבנים", שעצים ואבנים נקראים, דברים של למטה בחשיבות דווקא, ובאופן זה השרה שכינתו. וז"ע השאלה, "מזה בידך?", כי יד פירושה השגה, מלשון "כי תשיג יד". "מטה", היינו שכל השגותיו בנויות על בחי' מטה בחשיבות, שה"ס אמונה למעלה מהדעת. - שבחי' אמונה נבחנת לעיני האדם לבחי' מטה בחשיבות ולבחי' שפלות. והאדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת, משא"כ אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם. והאדם צריך אז לומר, שהאמונה היא למעלה בחשיבות מהדעת שלו. נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר שמה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה'. אז האמונה נמצאת אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו, כי כל השכליות שהיא בסתירה לדרך ה', השכל הזה כלום לא שווה. אלא "עיניים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו", היינו שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה, זה נקרא שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה לאדם לבחי' שפלות וקטנות.
משא"כ אצל הבורא, אין נבחנת בחי' האמונה לשפלות. כי אצל האדם שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראית לו האמונה לשפלות. משא"כ לגבי הבורא שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דווקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דווקא על דרך זו הנקראת אמונה, בטח שבחר בזה מטעם שזה יותר טוב, ויותר הצלחה. נמצא אצלו ית' לא נקראת האמונה למטה בחשיבות, אלא להיפך, שדווקא לדרך זו יש לה מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחי' מטה.
ואם משליכים את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוהה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחי' למעלה מהדעת, שנדמית עבודה זו לבחי' שפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחי' "נחש", שה"ס נחש הקדמוני. וז"ס "כל המתגאה אומר לו הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", [ב"ב צ"ח ע"א]. והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים, לכן אם הוא משליך בחי' מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוהה, זהו כבר נחש, ואין בחי' בינתיים, אלא או נחש או קדושה. מטעם שכל התורה והעבודה שלו, שהיתה לו מבחי' מטה, הכל נכנס עכשיו לבחי' נחש.
וידוע דאין להס"א אורות, ומשום זה גם בגשמיות אין לרצון לקבל רק חסרון ולא מילוי חסרון, והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מילוי, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו', ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים, ששורש הקליפה ה"ס הכלי קבלה, ובשיתא אלפי שני אין להם תיקון, ועליהם שורה הצמצום, לכן אין להם אורות ושפע, ולכן הם מפתים לאדם שימשיך אור למדרגתם, וכמה אורות שהאדם קיבל, ע"י היותו דבוק בקדושה. כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם שימשיך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה, ועי"ז יש להם שליטה על האדם. היינו, שנותנים לו הספקה בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן.
לכן ע"י שליטה זו, אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוהה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין אם הוא הולך בקדושה או להיפך, משום שהס"א נותנת לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת, לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחי' שפלות. ולפי"ז האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.
ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחי' המטה, תיכף נופל לבחי' נחש, ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות, ואין לו שום כח להתחזק, אלא א"כ יקבל שוב את בחי' האמונה הנקראת שפלות. נמצא לפי"ז, שהכשלונות בעצמם הם גורמים שהאדם יקבל על עצמו שוב את בחי' מטה, שהוא בחי' אמונה למעלה מהדעת. וז"פ מה שאמר משה: "והן לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחי' אמונה למעלה מהדעת. אז "ויאמר אליו ה', מזה בידך? ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה", אז תיכף "ויהי לנחש" היינו, שבין מטה לנחש אין מצב של בינתיים, אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה או בהס"א.
נמצא ממילא, שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחי' אמונה למעלה מהדעת הנקראת מטה, והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מ"ש [במדבר י"ז כ"ג] "והנה פרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות שהיו לו בעבדות ה', היו על בסיס מטה אהרן דווקא. שזה ענין שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת אם הוא הולך ע"ד האמת או לא ח"ו, נתן לנו סימן להכיר רק ביסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד, אם היסוד שלו הוא מטה זהו קדושה, ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.
אבל בעבודה עצמה, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו". כי שם הוא להיפך, אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חומרי דלק לעבודה, ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת.
משא"כ מי שהולך בדרך הקדושה, בזמן שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה, אז הוא צריך הכנה רבה שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה אין הגוף נותן לו כח לעבודה, וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחי' קבלה ובתוך הדעת. לכן אם עבודתו היא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר, משא"כ אם היסוד של עבודתו הוא על בחי' השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע, אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות המכונה בחי' עפר, כמ"ש "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" [בראשית ג' י"ט], וזה היה לאחר החטא של עץ הדעת.
וניתן בירור אם הוא הולך בקדושה או ח"ו להיפך, והוא, "כי אל אחר איסתרס ולא עביד פירי", סימן זה נותן לנו הזוה"ק, שדווקא על בסיס של אמונה הנק' בחי' מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה כנ"ל. וז"ס "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דווקא ע"י המטה.
אי לזאת, בכל יום כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה, שיבדוק את עצמו אם בחי' המטה שלו היא בשלימות אצלו, ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות, ואם הוא רק מסיח דעת ממנה, תיכף נופל לרשות הס"א הנקרא קבלה עצמית, ותיכף הוא נעשה משועבד להם, כי ידוע שהאור עושה את הכלי, לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך ומשתוקק רק לקבלה עצמית, ומתרחק מעניינים השייכים להשפעה.
ובזה יובן לנו מאחז"ל: "מאד מאד הוי שפל רוח" ומהו הרעש הזה שאומר "מאד מאד"? אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות עי"ז שנתנו לו פעם כבוד. ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם ח"ו שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה, והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי"ז הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד, מ"מ אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי, לכן לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך לכבוד, והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועי"ז הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה לו להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו, ובכדי לזכות לדביקות, האדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן מאד מאד, מאד הוא שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו, ומאד השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, ג"כ אסור לקבל כנ"ל.