תוכן

צל"ה - הדור שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים, וראו איך שנאבד להם כל היקר שהיה להם, בשלמא דורות אחריהם לא היו יודעים מה זה ענין בית המקדש, אבל הדור ההוא שהם ראו בעצמם את הגדלות הזו, ואיך הם אמרו מזמור לאסף? ע"ז השיבו חז"ל: "שכילה חמתו על עצים ואבנים" וצל"ה התירוץ הזה ממקורו.
דהנה השראת השכינה א"א להיות רק במקום עץ ואבן, שהוא בחי' דממ"ה, שהוא בחי' דומם, נמצא שההיזק היה רק בהדומם, וזה שכילה חמתו על עץ ואבן. ובזמן של מדת הדין איך אפשר להקשות ולהיות בצער? ולזה מרמז מזמור לאסף, שהעץ והאבן יכולים להיות תמיד בזמירות ותשבחות.