תוכן

תשמ"ו מאמר כא
בענין למעלה מהדעת יש להשתמש עם כלי זו הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום.
אבל יש הבדל ביניהם, כי בין אדם למקום הכלי הזו צריך להשאר לעולמים, היינו שאף פעם אסור לזלזל בכלי זו שנקראת אמונה למעלה מהדעת, משא"כ בין אדם לחבירו אם הוא יכול לראות מעלת חבירו בתוך הדעת הוא יותר משובח אבל מה, מטבע של הגוף הוא להיפוך שתמיד הוא רואה את חסרון חבירו ולא מעלתו.
ומשום זה אמרו חז"ל הוי דן את כל האדם לכף זכות, היינו אעפ"י שבתוך הדעת, הוא רואה שאין הצדק עם חבירו מ"מ הוא צריך להשתדל לדון אותו לכף זכות, וזה יכול להיות למעלה מהדעת, זאת אומרת אעפ"י שמצד השכל אין לו במה להצדיקו, מ"מ למעלה מהדעת, הוא כן יכול להצדיקו, אבל אם יכול להצדיקו בתוך הדעת זהו ודאי משובח.
נגיד דרך הציור, אם הוא רואה איך שהחברים עומדים במדרגה גבוה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת איך הוא נמצא בתכלית השפלות, מול החברים והוא רואה שכל החברים הם שומרי זמן שנקבע, לשמור סדר ביאתם לביהכ"נ והם יותר מתענינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה שאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה וכדומה.
בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר בזמן שמעוררים אותו, ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה, וכמו"כ בכל דבר שבקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות, ועוד יותר מזה, הגוף שלו בעת שהוא מסתכל על החברה והוא רואה בתוך הדעת איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים.
והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, הוא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות, אלא כל גוף, הוא בעל גאה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו, נמצא לפי"ז שבזמן שהוא רואה שהחברים עומדים במעלה יותר גבוה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים.
וזה שאחז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, היינו בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה שהם נמצאים ברמה גבוה הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוה ממה שיש לו מצד תכונת גופו, זאת אומרת אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאות גדולות ואין לו המשכה גדולה לתאות כבוד, מ"מ מצד הקנאה הוא יכול לרכוש, כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע שעמהם הוא נולד, אלא מדת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים הנמצאים אצל החברה, ועל ידם הוא קבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו, נמצא עכשיו שיש לו תכונת חדשות מה שהחברה הולידה בו.
נמצא שיש להאדם תכונות מה שההורים מורישים להילדים, ויש לו תכונת מה שהוא רכש מהחברה, שזה הוא קנין חדש, וזה באה לו רק מכח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו, על החברים בזמן שהוא רואה שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו זה נותן לו תנופה שירכוש מהם את מדותיהם הטובות שיש להם ולו אין, והוא מקנא בהם, נמצא שהוא מרויח מהחברה, תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו מכח מה שהוא רואה שהם נמצאים, במדרגה יותר גבוה ממנו, והוא מקנא בהם, זהו הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים.
אולם זה ניתן להאמר אם באמת שהוא רואה שהחברה עומדים במדרגה יותר גבוה ממנו, אבל בו בעת שהיצר הרע בא ומראה לו את שפלות החברה ונותן לו להבין אדרבה החברה הזאת שאתה רוצה להתחבר עמהם, זה הוא לא בשבילך, היות שהם נמצאים הרבה שלבים יותר למטה מדרגתיך, א"כ מחברה כזו לא שאתה תרויח מהם משהו, אלא אדרבה גם הכוחות שיש לך מצד הלידה, נגיד שהם כוחות קטנים אבל החברה הזו יש להם תכונות יותר קטנות מכפי שיש לך, א"כ אדרבה תתרחק מהם, ואם אתה כן רוצה להתחבר עמהם, תראה לכל הפחות שכולם ישמעו בקולך, היינו כפי מה שאתה מבין שהחברה צריכים להתנהג, היינו איך באיזה צורה הם ישבו, כשהם מתאספים, ואיך ובאיזה צורה ילמדו ויתפללו, היינו או שיהיו כולם רצינים וח"ו לא יעלה שחוק על פיהם, ואל ידברו אף פעם מגשמיות של חבירו, היינו אם יש לו פרנסה, או איך הוא ממציא את הפרנסה שלו, בנקל, או ביגיעה רבה, או אם יש לו מקום עבודה בלי יסורים, או שיש לו בעלי בתים קשים, שהוא סובל מהם, או הפועלים שהוא עובד אתם ביחד אם לא מצערים אותו, משום שהוא דתי וכדומה, כל הענינים האלו הם בבחינת דברים של מה בכך, ולא כדאי לחשוב בהם כי זה הוא רק עניני גשמיים, והוא בא להשתתף באסיפת חברים לצורך ענין גבוה, היינו שהוא רוצה להיות עובד ה' באמת, נמצא שבזמן שהוא רוצה לשכוח מהגשמיות שלו, שבאמת הגשמיות שלו, נוגע לו עד הלב, ועכ"ז הוא מוותר, ואינו רוצה לזכור, בא חברים ומתחילים לדבר מגשמיות של חבירו, שזה לא מענין לו מגשמיות של חבירו כי הוא רוצה עכשיו רוחניות, ומה פתאום החברים מבלבלים את ראשי עם ענינים גשמיים מה שלא נוגע לי כלל, וכי בשביל זה אני רוצה לשכוח מהגשמיות שלי, בכדי שיהיה לי זמן לחשוב על גשמיות של חברים, היתכן דבר כזה, א"כ יותר טוב אומר לו הגוף תשמע בקולי ותתרחק מהם, ובדאי יותר תצליח, א"כ מה לבלבל את ראשך עם שטיות כאלו.
נמצא בזמן שהגוף מראה לו את שפלות החברים ומה הוא יכול לענות להגוף בזמן שבא עם טענות של צדיק, זאת אומרת מה שהגוף מיעץ לו להתרחק מהחברה, אינו משום שהגוף מיעץ לו להיות רשע ח"ו, אלא אדרבה שהגוף אומר לו בזה שאתה תתרחק מהחברה אז אתה תהיה צדיק, ותחשב רק על רוחניות שלך, ובעת הצורך גם על גשמיות שלך.
ואי לזאת אם האדם מאמין שבלי חברה, אי אפשר להתקדם להגיע לאהבת ה', כי זהו קרש קפיצה לצאת מאהבה עצמית לאהבת ה'.
אז אין לו עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת, זאת אומרת, שיאמר להגוף שלו, כי זה שאתה רואה שהם לא כל כך עומדים, במדרגה של השתוקקות להגיע לאהבת ה', כמו שאתה משתוקק, היינו היות שאתה הגוף שלי, אני רואה בך שאתה יותר קדוש, משאר גופות החברים, היינו שאתה רוצה להיות עובד ה', כמו שאני רואה כפי שאתה מיעץ לי, לעזוב את החברה משום שהגופות שלהם, ניכר בחוץ את שפלותם, ואין להם כח להצניע את תכונותיהם המגונות היות מדרך העולם, שכל אחד מסתיר את הרע שיש לו בפני השני, כדי שהשני יכבד אותו, משום שיש לו תכונות חשובות, וכאן הרע שלהם כל כך גדולה, שאין בהם כח להתגבר על הרע, ולהסתירו שהשני לא יראה אותם, א"כ בודאי לפי ראות עיני הם בודאי שפלים, אבל בלי חברה אני לא ארויח כלום עם כל התכונות הטובות שיש לי אלא למעלה מהדעת אני אקיים כמשרז"ל (אבות ד, ד) מאד מאד הוי שפל רוח, היינו למעלה מהדעת, אני מוכרח ללכת ולהאמין שהם עומדים במדרגה יותר גבוה ממנו, ואז כפי אמונה שלי, אני יכול לקבל עידוד וחיזק מהחברה, ולקבל מהם מה שהחברה מסוגלת לתת, נמצא שכל מה שהוא מקבל את אהבת חברים למעלה מהדעת, הוא מטעם הכרח, היינו אין ברירה אבל בתוך הדעת הוא רואה שהצדק עמו.
אולם דוקא כאן, היינו בענין חברים, בתוך הדעת הוא יותר חשוב, מדרגת למעלה מהדעת, מטעם שהאמת הוא, בזמן שהאדם רוצה להתקרב את עצמו לדביקות ה', אז הוא ע"י עבודתו שרוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע אז הוא מתחיל להתגלות אצלו הרע, וענין הכרת הרע אין זה ענין שכלי, אלא זה הוא ענין הרגשה בלב, זאת אומרת שהוא צריך להרגיש בעצמו שהוא יותר גרוע ויותר שפל, מכל העולם, ואם עוד לא הגיע לידי הרגשה זו, אלא שנדמה לעיניו שיש עוד מי שהוא יותר גרוע ממנו, בטח עוד לא הגיע לידי הכרת הרע, היינו עוד הרע שהוא טמון בלבו של אדם, עוד לא נתגלה אצלו, כי לא יכולים לראות רע אלא שיש לו קצת טוב, כדוגמת בבית שהוא חושך לא רואים שם שום לכלוך אלא בזמן שמדליקים שם מנורה, אז יכולים לראות שיש שם לכלוך.
כמו"כ אם אין האדם עושה מעשים טובים היינו שאינו עוסק בתורה ותפלה ורוצה להתקרב לה', אין לו שום אור שיאיר את לבו ויהיה לו היכולת לראות את כל הרע הנמצא בלבו, לפי"ז יוצא, מדוע אין הוא עוד לא רואה שיש בלבו, יותר רע מכל החברים הוא, משום שחסר לו עוד טוב, ומשום כך, הוא חושב את עצמו שיש בו מעלות, יותר טובות ממה שיש לחבריו.
ובהאמור יוצא שכל זה שהוא רואה שיש חברים יותר גרועים ממנו הוא משום שחסר לו בחינת אור שיאיר לו שיראה את הרע שבקרבו נמצא שכל ענין רע הנמצא באדם הוא לא במציאות הרע, כי לכולם יש הרע הזה, הנקרא רצון לקבל בעמ"נ לקבל, שהוא אהבה עצמית, אלא כל ההבדלים הוא בהגלוי של הרע, זאת אומרת שלא כל אדם רואה ומרגיש את אהבה עצמית לדבר רע ומזיק, כי אין האדם רואה שיהיה לו רע, בזה שהוא עוסק למלאות את הרצון לקבל שלו, המכונה אהבה עצמית.
אולם בעת שמתחיל לעבוד עבדת הקדש בדרך האמת היינו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה' היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, שעי"ז הוא מקבל כל פעם קצת אור שמאיר לו, אז הוא מתחיל להרגיש שאהבה עצמית, הוא דבר רע, וזה הולך לפי סדר ומדרגה של פעם ופעם שרואה שהוא, הוא, המפריע לו להגיע לדביקות ה', אז הוא רואה כל פעם יותר איך שהוא היינו הרצון לקבל השונא אמיתי שלו, וכמו ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם שונא כמו"ש "אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחלים אתה חותה על ראשו".
ולפי זה אנו רואים שהאמת הוא שהאדם צריך להרגיש שהוא יותר גרוע מאחרים, משום שכך הוא האמת, וגם יש להבין את ענין שחז"ל אמרו קנאת סופרים תרבה חכמה, זהו דוקא בתוך הדעת, משא"כ למעלה מהדעת לא נראה כל כך מעלת חבירו, שנגיד שיש לו קנאה על חבירו, שזה יגרום לו, צורך לתת עבודה ויגיעה, מסיבת שחבירו מחייבו, כך מסיבת הקנאה.
ואאמו"ר זצ"ל פירש את מאמר של ר' יוחנן, ראה הקב"ה שצדיקים מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור, שנאמר "כי לה', מצוקי ארץ וישת עליהם תבל", ופרש"י פזרן בכל הדורות להיות שתות וקיום ויסוד לקיום תבל. (יומא עה, ב).
שמועטים משמע שמתמעטים והולכין, לכן מה עשה עמד ושתלן בכל דור ודור, היינו שעי"ז ששתלן בכל דור ודור, עי"ז יתרבין, ויש להבין איך אם פזרן אותם בכל דור ודור, יתרבו, הוא, שיש להבין מהו ההבדל אם כל הצדיקים נמצאים בדור אחד, או שפזרן בכל הדורות, כמו שמובן מדברי פרש"י שעי"ז שפזרן בכל הדורות יתוספו צדיקים.
והוא זצ"ל אמר עי"ז שיהיה צדיקים בכל דור אז יהיה מקום לאנשים שאין להם מצד הלידה התכונות המוכשרות להגיע לידי דביקות בה', אלא עי"ז שיתחברו לצדיקים שיהיה בכל דור אז ע"י הדביקות בהם, ילמדו ממעשיהם, ויוכלו לקבל תכונות חדשות מצד הצדיקים, שיהו בכל דור, לכן פזרן את הצדיקים בכל דור ודור, שבאופן כזה יתרבו הצדיקים.
ובהאמור אותו דבר יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים תכונות חדשות, שעל ידם יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'.
וכל זה ניתן להאמר בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים אז שייך לומר שילמד ממעשיהם, אבל בו בזמן שהוא רואה שהוא יותר מוכשר מהם, א"כ כבר אין לו מה שיוכל לקבל מהחברים, ולכן אמרו בזמן שהיצה"ר בו ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת, אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה היתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוה ממנו. וזה יכולים להבין את התפלה שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל וז"ל, תן בלבינו שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא חסרונם עכ"ל.
אמנם בין אדם למקום, זהו ענין אחר לגמרי היינו שלמעלה מהדעת הוא יותר משובח, שאם הוא הוא מקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, אז עבודתנו הוא בדרך הנכונה, משא"כ בתוך הדעת, הגם שהשכל של האדם מבין אחרת, זאת אומרת כל אדם יודע ומבין אם הוא לא היה צריך להאמין, אלא שהיה מגולה לכל. השגחתו ית', בעולם כולו, היינו אצל כל הנבראים, בטח שכל העולם היה עוסקים בתורה ומצות, ולא היה אז מקום לחילונים.
אלא כולם היו דתיים, אבל היות שגלוי השגחתו ית', אינו מגולה לתחתונים, אלא שצריכים להאמין, וענין אמונה, זה הוא דבר קשה, היות שהבורא נתן לנו שכל ודעת, לראות כל דבר ודבר לפי ראות עינינו, וכל ענינינו בין אדם לחבירו, אנו מסתכלים רק לפי ראות השכל שלנו, ואין לנו שום דבר, שיתן לנו הבחנה, רק השכל שלנו, כמ"ש חז"ל (ב"ב קלא,) אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, נמצא לפי"ז שכל הענינים אנו הולכים לפי השכל, שהוא בתוך הדעת, ולא למעלה מהדעת.
ומשום זה בזמן שאדם מתחיל בעבודת ה', ואומרים לו, שהוא צריך לקבל על עצמו, אמונה למעלה מהדעת, הוא מתחיל להרהר, הלא אני רואה שהבורא נתן לנו עת, להבין כל דבר ודבר, לפי השכל, היינו לפי מה שהדעת שלנו מבין, ואיך אני יכול לקבל על עצמי דבר שהוא נגד השכל שלנו, ודבר זה הוא קשה מאד, שהגוף יבין שכדאי לעבוד את עבודת הקודש בלמעלה מהדעת.
וענין למעלה מהדעת נוהג בין במוחא, ובין בליבא, וזה הוא הסיבה שלא כל אחד ואחד מסוגל להכנס לעבודת הקודש בבחינת השפעה שהוא עבודה דלמעלה מהדעת, ומשום זה כשמלמדים את כל העולם בעבודת ה', הסדר הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל, שמתחילים בשלא לשמה, עד שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה אז מגלים להם שעיקר עבודה, הוא בעמ"נ להשפיע שהיא נקרא עבודה לשם שמים.
אבל יש להבין מדוע דוקא בעמ"נ להשפיע הוא יותר משובח, והלא הדעת מחייב ההיפוך, שאם עבדות ה', היה מלובש בתוך הדעת, היה אז באים יותר אנשים שירצו להיות עובדי ה', על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאל יחשוב אדם, שהבורא נתן לנו את עבודתו שיהיה בלמעלה מהדעת, שזהו, מדרגה שפלה, אלא שאנו צריכים להאמין שזהו הוא מדרגה גבוה מאד, שדוקא עי"ז יש להאדם הזדמנות שיהיה לו היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא מוכרח לעבוד בעמ"נ לקבל.
אי לזאת הגם אם היה העבודה בבחינת הדעת בטח שהיה אז יותר עובדים, אבל כף פעם לא היו יכולים להגיע לידי דביקות ה', שהוא עבודה בעמ"נ להשפיע, לכן הגם שהיה רבוי בכמות, אבל מבחינת האיכות לא היה שום מציאות, שהאדם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא היה רוצה לתת להנבראים, כידוע שרצונו ית' הוא להטיב לנבראיו, אלא בכדי שהטוב והעונג שיקבלו הנבראים, לא יהיה בהם שום חסרון, דהיינו שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, היה תיקון הצמצום שלא יאיר השפע עליונה, אלא במקום שיהיה השתוות הצורה, שזה נקרא שהנבראים יקבלו את השפע בכלים דהשפעה, ובזמן שהכלים דהשפעה לא יהיו נמצאים אצל הנבראים, אז הם מוכרחים להשאר בחושך, שזה נקרא וימותו ולא בחכמה.
אבל צריכים לדעת שגם בהשלא לשמה, יש שם מאור התורה, שע"ז אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, באים לשמה משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, אבל אח"כ צריך האדם להגיע לשמה, היינו שיעבוד בבחינת מוחא וליבא, בלמעלה מהדעת.
משא"כ בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לעבוד באהבת חברים בתוך הדעת, היינו אם הוא משתדל לראות אצל החבירים שהם נמצאים במעלות הקודש יותר ממנו, בטח שזה יהיה יותר משובח, זאת אומרת אם הוא רואה בתוך הדעת שהחברים, נמצאים יותר קרובים לדביקות ה', יותר ממנו בודאי זהו משובח יותר, מכפי שהיה צריך להאמין למעלה מהדעת. היינו, שבאמת הוא רואה שהוא נמצא במדרגה יותר נעלה מהחברים, ובתוך הדעת הוא רואה תמיד שהחברים נמצאים בשפלות, אלא למעלה מהדעת הוא מאמין, שיש לו לומר, מטעם מצוה, שהוא צריך להאמין שאיננו כך כמו שהוא רואה, בטח שבתוך הדעת אם הוא יכול לראות שהחברים הם במעלות הקודש הוא יתר משובח.
וכעין זה יכולים לפרש את הכתוב (שמואל טז, ז) "ויאמר ה' אל שמואל, אל תבט אל מראהו, ואל גובה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב", רואים אנו שבזמן שה' שלח את שמואל למשוח למלך את אחד מבניו של ישי, שמואל הבין לפי ראיית עינים שלו, כי אליאב בן ישי, ראוי לפי ראות עיניו, להיות מלך לישראל, במקום שאול המלך, וה' לא הסכים על מה שהוא מבין, אלא לבסוף כשהביאו את דוד, שהוא היה רועה בצאן, והוא [היינו דוד] היה אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי, ויאמר ה' קום משחהו, כי זה הוא.
מה מלמדנו זה, אנו רואים כאן שני דברים א' מצד שמואל שהוא הבין לפי שכלו את המעלות של אליאב, שהוא ראוי להיות מלך על ישראל, וה' אמר לו, לא, אל תלך לפי הדעת שלך, כי מה שנוגע כלפי ה' אז אין הדעת מועיל כלום, אלא כיון שה' רצה למלוך מלך, זה נקרא בין אדם למקום, ששם אין ענין לדעת, כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם, אלא מה אמר לו ה' כי לא, אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב.
ולפי הנ"ל יכולים לפרש, כי האדם יראה לעינים זהו טוב בין אדם לחבירו, אז הוא טוב שיכולים ללכת בתוך הדעת, שזה הוא לפי ראות עיני האדם, משא"כ וה' יראה ללבב, זאת אומרת מה שנוגע לעניני ה', הוא למעלה מהדעת, אין להאדם להסתכל לפי ראות עיניו, אלא למעלה מהדעת. לכן יוצא כאן שיש להבחין ב' דברים, היינו בין אדם למקום, למעלה מהדעת יותר משובח, משא"כ בין אדם לחבירו, בתוך הדעת הוא יותר משובח, לכן אמר לו ה' אל תביט אל מראהו כי בענין ללכת לפי ראות עיניו, זה הוא טוב בין לחבירו אם אתה יכול לראות את המעלות של החבר בתוך הדעת הוא יותר משובח. משא"כ כאן שאני רוצה למשוח אותו בתור מלך הפעולה זו שייך לי, אני רוצה שיהיה מלך נקרא זה בין אדם למקום, כאן דוקא למעלה מהדעת, הוא העבודה הנכונה, שדוקא עי"ז יהיה האפשרות להגיע לידי קבלה בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא יפול לתוך מקבל בעמ"נ לקבל שזהו גורם פירוד וריחוק מהקדושה.
אבל כאן נשאלת שאלה, היות לאחר שהאדם החליט ללכת למעלה מהדעת, ושלא להסתכל על כל הקושיות מה שהגוף מתחיל לשאול, בזמן שהוא מתחיל, לעבוד בדרך השפעה ואמונה למעלה מהדעת, והוא מתגבר על כל המכשולים, מה שהגוף מביא לו קושיות מכל העולם, והוא סוגר את העינים, ואינו רוצה להסתכל על שום דבר, שהוא בסתירה לבחינת מוחא וליבא. אלא החליט ללכת רק בלמעלה מהדעת.
ואחר החלטה זו, יש לפעמים שבאה לו פתאום תירוצים יפים שהגוף מוכרח להסכים להתירוצים שלו, א"כ הוא רואה שהוא הולך עכשיו בתוך הדעת, ומה יש בידו לעשות בזמן שהוא רואה עכשיו ע"י התירוצים שקבל מלמעלה, והוא אומר לעצמו, ומה עלי לעשות שאין לי עכשיו מקום שאני אוכל לעבוד למעלה מהדעת, הלא אני רואה עכשיו שכל מה שאני עובד בעמ"נ להשפיע אני מבין שכך צריך להיות שכבר אין לו עכשיו שום קושיות על עבדות ה' שיהא מוכרח לעבוד למעלה מהדעת, והיות שעיקר עבודה הוא בלמעלה מהדעת א"כ מאי יש לו לעשות במצב כזה שהוא נמצא בו.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שבזמן שאדם זכה לאיזו גלוי מלמעלה, ועכשיו הוא מרגיש שכדאי להיות עובד ה', נמצא שעד עכשיו שהיה לו עבודה בבחינת למעלה מהדעת שהגוף לא היה מסכים לעבוד כזו, והיה צריך תמיד להתגבר והיה זקוק שהבורא יתן לו כח להתגבר למעלה מהדעת, משא"כ עכשיו כבר הוא לא צריך לעזרת הבורא, היות שעכשיו הוא מרגיש שיש לו יסוד על מה לבנות את בנין שלו, היינו שכבר יש לו תמיכה על מה לסמוך, נמצא בזה שעכשיו הוא פוגם באמונה, ממה שהיה משתמש מקודם, שעתה הוא כבר יכול לומר ב"ה שנשתחרתי מהעול אמונה שהיה עלי בבחינת לעול ולמשא, משא"כ עתה כבר יש לי בסיס בתוך הדעת, כיון שקבלתי עתה איזה התעוררות מלמעלה, שהגוף ג"כ מסכים, שכדאי לקיים תורה ומצות, נמצא בזה שהוא פוגם בהאמונה.
ואמר זצ"ל, שאז מוטל על האדם לומר, שעכשיו אני רואה שהדרך האמיתי הוא, דוקא ללכת למעלה מהדעת, והראיה לזה הוא, כי זה שזכיתי עכשיו לאיזה הארה מלמעלה, הוא רק בגלל שקבלתי עלי, ללכת למעלה מהדעת, לכן זכיתי שה' קירב אותי, קצת אליו ונתן לי איזה התעוררות מלמעלה, שההארה זו שקבל עתה מלמעלה נתן לו תירוץ על כל הקושיות, נמצא בזה מעיד על הלמעלה מהדעת, א"כ ומה עלי לעשות עתה שאני אחשיב בלמעלה מהדעת, רק להתגבר ולהתחיל לחפש דרכים איך שיוכל להלביש את עבודה שלו, בלמעלה מהדעת.
ונמצא בזה שלא פגם כלל את האמונה שלו, שהלך בו, לפי שזכה לאיזו הארה מלמעלה, כי גם עכשיו אינו מקבל את ההארה ליסוד לבנות עליו את בנין עבודתו אלא הוא לוקח את ההארה זו לבחינת עדות, שהוא הולך בדרך הנכון, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שרק בעבודה בבחינת זו, הקב"ה מקרב את האדם אליו ונותן לו מקום להתקרב אליו, משום שההתקרבות זו לא יתן לו ליפול לתוך כלי קבלה הנקראים בתוך הדעת, היות שהבורא רואה שהוא משתדל ללכת רק למעלה מהדעת.
היוצא מהנ"ל, בענין למעלה מהדעת יש הבדל מבין אדם למקום, לבין אדם לחבירו, כי בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות את מעלות חברים בתוך הדעת, הוא, יותר משובח, אבל אם בתוך הדעת הוא רואה רק חסרונות של החברים, אז אין לו ברירה אלא מוכרח ללכת למעלה מהדעת, ולומר שמה אני רואה ושומע, ומרגיש כל זה אינו נכון ואמת. כי אי אפשר להיות שהחברים שאני בחרתי בהם, להתחבר עמהם, היה לי טעות, היינו שהחישוב שלי, היה בטעות היינו אני חשבתי שאני אוכל, להתעשר מהם ברוחניות משום שיש להם רכוש מה שאין בידי, לכן אם אני אתחבר עמהם, אז אני אוכל לעלות בדרגה יותר גבוה, מכפי שחשבתי, ועכשיו אני רואה, שלמעשה, אני רואה אחרת, והיות ששמעתי שבעל הסולם זצ"ל, אמר, שהעצה היחידה שיכול לעזור לאדם לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לאהבת ה', הוא אהבת חברים.
אי לזאת אין לי שום ברירה אלא אני צריך להתחבר עם אלו החברים, אעפ"י שלפי ראות עיני יותר טוב יהיה בשבילי אם אני אתרחק מהם, ולא להתחבר עמהם, אבל אין ברירה, אלא אני מוכרח להאמין למעלה מהדעת, שבאמת החברים הם עומדים כולם במדרגה גבוה, אלא עם עינים שלי אין לי זכות לראות את מעלתם, לכן הוא מוכרח להאמין למעלה מהדעת, אבל בזמן שהוא רואה מעלת חברים בתוך הדעת בטח שהוא היה יכול לקבל מהחברים תועלת גדולה. אמנם מה לעשות אין ברירה.
אולם בין אדם למקום, הוא סדר אחר, כי במקום שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת הוא יותר משובח, ומשום זה במקום שהאדם יכול לקבל איזה סיוע מתוך הדעת, היינו אם זכה לקצת הארה מלמעלה אז יש לו האפשרות לומר, עכשיו אני רואה שכדאי להיות עובד ה', היות שאני מרגיש טעם בעבודה, נמצא שהוא לקח את ההרגשה זו שמרגיש טעם בעבודה לבסיס ויסוד שעל זה הוא בונה את היהדות שלו. ועכשיו הוא כבר מבין עם הדעת שלו שכדאי לקיים תורה ומצוות, נמצא שכל הבסיס שלו נבנה על התנאי הזה, זאת אומרת, שבזמן שיש לו טעם בעבודה, אז הוא כדאי לשמוע בקול ה', משמע מזה שאם לא כן, היינו שבאם אין לו טעם בעבודה, אין הוא מסוגל לקיים מצות ה', וידוע שקבלת מלכות שמים צריך להיות, בכל נפשך ובכל מאדך, היינו אפילו שנוטל ממנו את נפשו, שמשמע שאפילו אין לו שום חיות אפילו בחינת נפש אין לו גם כן מחיוב להיות עובד ה', ולא להעמיד תנאים להבורא, ולומר לו, אם אתה תמלא את רצוני, מה שאני מבין שזה חסר לי, היינו שבדבר זה אני מרגיש חסרון, אם תמלא את חסרוני אני מבטיחך, שאני אהיה עובד ה', ובאם אין אתה תמלא את כל חפצי מה שאני מבין שזה נחוץ לי, אין אני יכול, לקבל עלי את כל מה שאתה צוה אותי, על ידי משרע"ה.
אלא האדם צריך לקבל עול מלכות שמים בלי שום תנאים היינו אפילו למעלה מהדעת, ויותר מזה שעל האדם לומר שזה שאנחנו מוכרחים לעבוד בלמעלה מהדעת, זה הוא לא מטעם שאין הבורא יכול לתת לנו דעת, אלא אנו צריכים להאמין שכל זה הוא לתועלת שלנו, נמצא שבין אדם למקום צריכים דוקא להשתדל שיהיה בלמעלה מהדעת, ואם הוא מקבל איזה דעת הוא צריך לנהוג כנ"ל.