תוכן

ענין אחורים הוא בעיקר על חסרון אור החכמה שהוא עצמות החיות שנק' בחי' או"י, ועל אור הזה היה הצמצום, בכדי שלא יבוא ח"ו לידי שינוי צורה. ומשום שזו"ן בזמן שאינם כתיקונם, אין להם בחי' ג"ר, מטעם שלא יינקו הס"א. אבל מ"מ כיון שיש חסרון ג"ר יש חשש שהחיצונים יתאחזו, כי הם נהנים בכל מקום שיש איזה חסרון בקדושה. משום שהם באים ושואלים את שאלת "איה מקום כבודו", ולתרץ את הקושיא הזו מטרם שיש בחי' חכמה אינו במציאות. לכן יש לזו"ן תיקון שהם עולים ונכללים בבינה, שהיא בחי' "כי חפץ חסד" ודוחית חכמה. ובבינה עצמה אין צורך לחכמה משום שהיא עצם חכמה.
וזה נק' שעושים הכל על דעת רבם, שכל היסוד שלהם הוא שורשם, היינו דעת רבם, ושם אין שייכת הקושיא של "איה מקום כבודו". והם בבינה עד שמתקנים ע"י העלאת מ"ן של כוחות ויגיעות, עד שנטהרו מבחי' קבלה לעצמם, אזי הם מוכשרים לקבל חכמה ורק אז מותר להם לגלות את בחינתם עצמם, שהמה בעלי חסרון מזה שאין להם חכמה, ולקבל את התירוץ, היינו להמשיך את אור החכמה שיאיר בהם בבחי' הארת חכמה. ואז הם ברשות עצמם ולא ברשות דבינה, מטעם שיש להם אור החכמה, ואור החכמה מבער ומגרש את החיצונים, ואפשר שזה פירוש "ודע מה שתשיב לאפיקורס".
וזה נק' כותל אחד, היינו באחורים דבינה, שזה מספיק בשביל שניהם, שהוא תריס בפני הס"א, היינו ע"י זה שהאדם סומך על דעת רבו, היינו שהוא אחד עם רבו, היינו אותו כותל שיש לרבו שהוא בחי' "חפץ חסד", מספיק גם בשבילו. משא"כ אח"כ שנחלקים, היינו שהוא ממשיך הארת חכמה וכבר יכול להיות ברשות עצמו, בזה שכבר יכול לתרץ את כל הקושיות של הס"א.