תוכן

תשמ"ו מאמר כג
הזה"ק שואל, (אחרי דף א' אות ב' בהסולם) וז"ל: ר' יצחק פתח עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה. וכתיב עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה. מקראות אלו סותרים זה את זה, וכו', אלא כך למדנו עבדו את ה' ביראה, כי בכל עבודה שרוצה האדם לעבוד לפני רבונו, בתחילה צריך יראה לירא מפניו, ובשביל יראת רבונו, יזכה לאחר כך לעשות בשמחה מצות התורה, וע"כ כתוב מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה שעל ידה יזכה לכל.
ויש להבין את ענין יראה מהו, כי אנו רואים שיראה ושמחה הם שני הפכים, ואיך יכול להיות שיראה יהיה סיבה לשמחה, כמו שאומר, "ובשביל יראת רבונו יזכה לאחר כך לעשות בשמחה מצות התורה". הלא הם בסתירה זו לזו.
ועוד יש להבין וכי בשביל מה רוצה ה' שיראו מלפניו, מה זה נותן לו, הלא זה דומה שאדם יכנס ללול של תרנגולים, ויגיד להם אם אתם תקבלו עליכם יראה שאתם תיראו מלפני, אני אתן לכם לאכול ולשתות וכל מה שאתם רוצים, אני אתן לכם תמורת שאתם יראים מפני, וכי אפשר לומר שהאדם יש לו איזה התחשבות בזה שהתרנגולים יתנו לו כבוד, ועל אחת כמה וכמה, הנבראים כלפי הבורא, איזה ערך וחשיבות יש לומר שהבורא זקוק שהנבראים יראו מפניו, עד כדי כך שחז"ל אמרו, שאין האדם צריך לעשות שום דבר רק לעסוק ביראה, כמ"ש מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה. וכמ"כ כתוב (קהלת ג) אלקים עשה שיראו מלפניו, שפירושו שכל מה שעשה ה' עשה שיראו מלפניו.
ובכדי להבין את הנ"ל צריכים לזכור את מטרת הבריאה, היינו לאיזה צורך ברא הבורא את הבריאה, כידוע הטעם הוא משום שרצונו להטיב לנבראיו, אלא בכדי שיצא לאור שלימות פעולותיו, היינו שלא תהיה בחינת נהמא דכסופא, עשה תיקון, המכונה צמצום והסתר, שמטרם שיש לאדם כלים דהשפעה, אין הנבראים יכולים לראות ולהרגיש את מציאותו ית', המכונה הכרה בה', זאת אומרת הגם שאנו אומרים בכל יום בהתפלה, מלא כל הארץ כבודו, ומ"מ אין לנו הרגשה בזה, אלא אנו צריכים להאמין למעלה מהדעת שכך הוא, והסיבה הוא, כי אף על פי שאין בהאור שום השתנות, מטעם שאין העדר ברוחניות, מכל מקום מצד הכלים, יש שנוים, והכלים הם מגבילים את האור, כי בהכלים נבחנים את גדלות השפע, ממה שהם מתפעלים מהשפע, ואם אין לו כלים שיוכלו להיות בחינת לבוש להאור, אז לא ניכר שום אור במציאות, כפי הכלל אין אור בלי כלי, היינו שאנו צריכים לדעת דבר אחד שאנו יכולים לדבר ממה שמושג לנו, בהרגשתינו.
ואאמו"ר זצ"ל אמר משל על ענין הצמצום, שזה דומה לאדם המכסה את עצמו שלא יראה אותו אף אחד, וכי שייך לומר שהאדם שהסתיר עצמו, שלא יראו אותו אחרים, וכי בשביל זה הוא לא רואה את עצמו, כמו כן כשהבורא עשה צמצום והסתר שהתחתונים לא יראו אותו בעת שהם שקועים באהבה עצמית, שזה הוא בחינת מקבל בעל מנת לקבל, שזה הוא הגורם שנוי צורה ופירוד בין המשפיע שהוא הבורא, לבין המקבלים שהם הנבראים, והיות שענין קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו שהוא הבורא, אי לזאת בזמן שהאדם כן עוסק בקבלה, הוא מרגיש משום זה אי נעימות המכונה נהמא דכסופא, לכן נעשה תיקון מצד התחתונים, היינו שהצמצום אנו מתיחסים להתחתונים, פירוש שהתחתונים צריכים את הצמצום וההסתר, כי דוקא ע"י תיקון זה יהיה להם היכולת לתקן את ענין של קבלה להיות בעמ"נ להשפיע, אבל מצד העליון אין שום שנויים, וכל השנוים הוא רק בבחינת הכשרת הכלים שלנו, כפי כמה שהם מסוגלים לקבל בעל מנת להשפיע.
ולפי זה, שאין הטוב ועונג מאיר במקום הפירוד, אין כח בידי אדם לזכות לבחינת אמונה שלימה מטרם שתיקון את הרצון לקבל שלו, כמ"ש בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קלח בהסולם אות קלח) וז"ל: כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו ית' בגלוי, כי הוא פגם ח"ו בכבודו ית' שהנברא ישיגו אותו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם וע"כ בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו ח"ו ונעלם ממנו הפועל ית'.
ומכאן אנו רואים את נחיצות תיקון של ענין השפעה, שלא לבד שאין מציאות לקבל את הטוב והעונג שהוכן בעדינו, אלא שיש כאן דבר המרחיק אותנו מאמונתו ית' שזה יותר רע מהכל.
ועכשיו נוכל להבין מהו ענין של יראה, ששאלנו וכי הקב"ה צריך שאנחנו יראים מפניו, ולפי מה שהסברנו שענין יראה הוא כמ"ש בהסולם שהוא מתירא אולי הוא לא יוכל להתגבר ולקבל בעמ"נ להשפיע, כמו שצריך להיות, אלא יקבל בעמ"נ לקבל שזה גורם לו פירוד, לאו דוקא מהטוב ועונג שלא יכול לקבל אלא הוא מתירא שלא יבוא ח"ו לידי כפירה באמונתו ית', נמצא שהוא יכול לבוא לידי הס"א ממש.
וזה פירוש והאלקים עשה שיראו מלפניו, שע"י יראה זו יהיה תיקון גדול בשנים, א', שיהיה להם אמונה בה', ב', שיוכלו לקבל את הטוב והעונג מה שהבורא רוצה לתת להם. נמצא מה שהבורא רוצה שיראה מלפניו זה הוא בשביל שיהיה לנו כלים לקבל את הטוב והעונג, שעי"ז יהיה לנו אמונה בו ית', כנ"ל בהסולם (דף קלח) שיראה הוא שמירה שלא נתרחק מאמונתו ית' ח"ו.
ומזה נבין מ"ש מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו', שפירושו שהוא רוצה לתת לנו כל טוב, אלא דבר המעכב הוא השנוי צורה שאין האור יכול להתלבש בכלי דקבלה, לכן כשהאדם מתירא ונזהר שתמיד יהיה כונתו בעמ"נ להשפיע, אז הבורא יכול לתת לו את שפעו ית' ושיהיה בשלימות, היינו בלי שום אי נעימות המכונה נהמא דכסופא.
ובזה מובן מה ששאלנו איך יראה יכול להיות יראה סיבה לשמחה, ובהנ"ל הוא פשוט שעי"ז שיהיה לו יראה, היינו שיהא נזהר להשתמש תמיד בכלים דהשפעה, אז הבורא יכול כבר לתת לו את הטוב והעונג, כי יש לו כלים דהשפעה, ובטח שאז יהיה לו שמחה מהשפע שקיבל בעמ"נ להשפיע, נמצא שהיראה הוא גורם לשמחה, ואם אין לו היראה כנ"ל הוא מרוחק מכל.