תוכן

מוצש"ק לך לך תשל"ג

א) בענין יראה ואהבה, ידוע שיראה קודמת לאהבה.
והטעם הוא כי כדי שיוכל האדם לקיים תורה ומצוות מטעם אהבה, הכוונה היא שירגיש טעם של תענוג בתו"מ. וזה גורם לו שיאהב את התו"מ. משא"כ מי שמקיים תו"מ מטעם יראה, אז עדיין לא מרגיש את התענוג של תו"מ. אלא מקיים מחמת יראת ה', היינו שמפחד שה' לא יעניש אותו אם לא יקיים את התו"מ. נמצא שאז כל עבודתו היא ביראת ה', היינו שהגוף נותן לו מחשבות של ספקות בהיראה. לכן כל פעם הוא מוכרח להתחזק באמונת ה', עד שיזכה לאמונה בקביעות. ואח"כ הוא זוכה לקיים את התו"מ מחמת אהבה, היינו שירגיש טעם של תענוג בתו"מ.
משא"כ אם הקב"ה הי' נותן מקודם לעבוד אותו בבחי' אהבה, שזהו ע"י שמרגיש תענוג בתורה ומצוות, אז הוא לא היה נצרך לאמונת ה', בדומה לאלו שכל חיותם היא מתענוגים גשמיים, והם מקיימים כל דרכי הטבע לאכול ולשתות וכדומה, אז אין הם זקוקים לאמונת ה', אלא שמקיימים כל מצות שהטבע מחייב אותם מטעם הרגשת התענוג.
כמו כן אילו הי' מרגישים תענוג בתו"מ, היו כולם מקיימים את התו"מ מטעם תענוג ולא מטעם מצות ה', היינו שלא הי' זקוקים להאמין בה', אלא שהיו יכולים לקבל את התענוג של תו"מ בלי יחוד עם ה'. לכן נעשתה הסתרה על תו"מ, שלא מגלים את התענוג של תו"מ, אלא אחר שזוכין ע"י יראה, לאמונת ה' בקביעות.